מסכת פאה - פרק ד - משנה ג

נָטַל מִקְצָת פֵּאָה וּזְרָקָהּ עַל הַשְּׁאָר, אֵין לוֹ בָהּ כְּלוּם. נָפַל לוֹ עָלֶיהָ, וּפֵרֵשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ, מַעֲבִירִין אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ. וְכֵן בְּלֶקֶט, וְכֵן בְּעֹמֶר הַשִּׁכְחָה:

נטל. אחד מן העניים מקצת פאה שלקט כבר וזרק לו על השאר כדי לקנות:

אין לו בה כלום. אפילו במה שלקט, דקונסין אותו ומוציאין ממנו התלוש והמחובר:

נפל לו עליה וכו׳ אע״ג דארבע אמות של אדם קונות לו בסמטא ובצדי רשות הרבים, הכא בשדה חבירו לא תקינו ליה רבנן שיקנו לו ארבע אמותיו. אי נמי כיון דנפל עליה גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דלקני, בארבע אמות לא ניחא ליה דלקני:

וזרקה על השאר. פירש הר"ב כדי לקנות. וכן לשון הר"ש. וכפירוש רש"י בפ"ק דב"מ דף י ולא נתכונו לומר דבהכי הוי קנין. אלא ר"ל לפי כוונת העני אבל לפי האמת אין זה קנין כלל:

אין לו בה כלום. פירש הר"ב דקונסים אותו וכו'. וירושלמי הוא תני וכו'. וטעמא מתבאר מלשון הרמב"ם בפירושו כשיקח מקצתו ויכסה מקצתו וכו'. שאחרי שכסה הפאה בפני העניים שלא יוכלו לראותה לקחתה והוא לא קנאה בזה שאין זה קנין כלל לכך קונסין אותו אף מה שלקח וזכה בה. ולשון כף נחת כדי שלא יעשה כן פעם אחרת:

נפל לו עליה. מ"ש הר"ב אע"ג וכו' בסמטא ובצדי רשות הרבים עיין במשנה ד' פ"ק דבבא מציעא. והרמב"ם בפ"ב מהלכות מ"ע כתב. עני שנטל מקצת הפאה וזרק על השאר או שנפל עליה או שפירש טליתו עליה קונסים אותו ומעבירין אותו ממנה ואפילו מה שנטל לוקחין אותו מידו ונותנין לעני אחר. משמע מדבריו דבכולי ענינא לוקחין מה שנטל משום קנס ואין נראה כן מן המשנה אלא דוקא כשנטל וזרקו וכו' שהרי חילקם לשתי בבות:

בעומר השכחה. הוא הדין בשכחת קמה אלא דשכחת עומר בהדיא כתיב ושכחת עומר ושכחת קמה מבשדה לרבות שכחת קמה אמרינן במשנה ו' ושם כתוב בפירוש הרמב"ם בחיובי קמה והם לקט ופאה. גירסתו בההוא ירושלמי הכי הוה ולא גרס כלשון הר"ב שם. ולהרמב"ם ילפותא אחרינא אית ליה לשכחת קמה. וכמ"ש במשנה ז' פרק ו' לפי שאמר הכתוב ושכחת ולא תשוב. ועיין מה שאכתוב בפרק ו' משנה י' בס"ד [*ומצאתי במשניות כתובים בקלף הגירסא וכן בשכחה]: