מסכת מעשרות - פרק ב - משנה א

הָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק וְאָמַר, טְלוּ לָכֶם תְּאֵנִים, אוֹכְלִין וּפְטוּרִין. לְפִיכָךְ אִם הִכְנִיסוּ לְבָתֵּיהֶם, מְתַקְּנִים וַדָּאי. טְלוּ וְהַכְנִיסוּ לְבָתֵּיכֶם, לֹא יֹאכְלוּ מֵהֶם עֲרַאי. לְפִיכָךְ אִם הִכְנִיסוּ לְבָתֵּיהֶם, אֵינָם מְתַקְּנִים אֶלָּא דְמָאי:

היה עובר בשוק. עם הארץ החשוד על המעשרות:

אוכלין ופטורים. דאימור לא ראו פני הבית ולא הוקבעו למעשר. ואע״ג דמכר קובע למעשר האי מתנה יהיב להו ומתנה אינה קובעת:

מתקנים ודאי. שהנותן לא עישר דסבר הוא שיאכלו בשוק ולא בעי עשורי, וכיון דהכניסום לבית הוקבעו. ודוקא שנתן להם דבר מועט שראוי לאכלו בשוק, אבל אם נתן דבר מרובה, או שהיה המקבל אדם שאין דרכו לאכול בשוק, או הדבר הניתן אינו נאכל כך כמות שהוא, בכל אלו הוי כאומר הכניסו לבתיכם, ואסור לאכול מהם עראי דמסתמא כבר הוקבעו למעשר:

אין מתקנים אלא דמאי. ונותן תרומת מעשר לכהן, ומעשר ראשון ועני נוטל לעצמו:

אוכלים ופטורים. פי' הר"ב דאימר לא ראו פני הבית ולא הוקבעו למעשר. דאילו ראו פני הבית ע"י בעל הבית והוקבעו למעשר טביל להו ואסורים לכל אדם ועיין לקמן. [*ומ"ש הר"ב ומתנה אינה קובעת וכך כתב בפ' דלקמן משנה ב ועיין שם] :

והכניסו לבתיכם. דוקא לבתיכם דאילו לביתי אין בית אחר טובל כדלקמן: