מסכת ברכות - פרק ב - משנה א

הָיָה קוֹרֵא בַתּוֹרָה, וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא. וְאִם לָאו, לֹא יָצָא. בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב, וּבָאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בָּאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם:

היה קורא בתורה. פרשת קריאת שמע:

והגיע זמן. קריאת שמע:

אם כיון לבו יצא. לדברי האומר מצות צריכות כוונה צריך לפרש אם כיון לבו שיהא מתכוין לצאת ידי חובתו, והאומר מצות אין צריכות כוונה מפרש אם כיון לבו לקרות כנקודתן וכהלכתן לאפוקי קורא להגיה שאינו קורא התיבות כנקודתן אלא קורא ככתיבתן כדי להבין בחסרות ויתרות, דבקריאה כזו לא יצא. ואנן קיימא לן כמאן דאמר מצות צריכות כוונה:

בפרקים. לקמן במתניתין מפרש מה הם הפרקים:

שואל מפני הכבוד. שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום כגון אביו או רבו או שגדול ממנו בחכמה:

ומשיב. ואין צריך לומר שמשיב להם שלום אם הקדימו לו:

ובאמצע. הפרק:

שואל מפני היראה. אדם שהוא ירא מפניו שמא יהרגהו, ואצ״ל שמשיב לו שלום. אבל מפני הכבוד לא:

רבי יהודה אומר באמצע. הפרק, שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו, ומשיב שלום למי שמוטל עליו לכבדו:

ומשיב שלום לכל אדם. שהקדים לו שלום. והלכה כר״י ובכל מקום שאסור להפסיק, כך אסור לדבר בלשון הקודש כמו בשאר לשונות:

אם כיון לבו וכו'. כתב הר"ב ואנן קיימא לן כמאן דאמר מצות צריכות כונה. עיין מה שכתבתי במשנה י"ד פ' ג' דסוכה:

[*בפרקים שואל וכו' ומשיב וכו'. פי' הר"ב שואל כו'. ובישיבה הקשיתי דאמאי לא פירש התנא וליתני הכא שואל בשלום ומשיב שלום כדתנן בסוף המשנה ומשיב שלום לכל אדם והשיב בני מהר"ר שמואל שי' דבטור י"ד סימן ר"מ ורמ"ב דהשואל שלום לרבו אומר לו שלום [עליך] רבי וכשמשיבו אומר רבי ומורי וא"כ כל שכן דמפני היראה שיוסיף ולא רצה התנא להאריך אבל בכל אדם שאינו צריך להוסיף קתני התנא שלום. וכדי לאשמעינן מלתא אגב אורחיה דבכל אדם אין מוסיפין ומפני הכבוד והיראה מוסיפין]: