דף יומי בכורות מז. / מז:

יכיר לחוד . דלא כתיב פנים הוי פדחת היכר: עובדי כוכבים אינן בני נחלה לירש את אביהם עובד כוכבים אחר שנתגיירו בפ"ק דקדושין (דף יז:): לא לתוהו בראה . הקב"ה את העולם אלא לשבת יצרה: מי שלא היו לו בנים כו' . פרישית לעיל גבי מתני': ילדה ממאן . דקתני משבאה לישראל ילדה הוי בכור לנחלה: מאי איריא גיורת ושפחה . דמשמע מש"ה הוי בכור לנחלה דאותם בנים שהיו לה בהיותה עובדת כוכבים לא חשיבי: אפי' בת ישראל . דבנים הראשונים חשובים בנים הוי האי נמי בכור לנחלה דהא באב תליא מילתא ולא באם: אלא לאו . האי ילדה משבאה לישראל לא אמי שלא היו לו בנים מהדר אלא מילתא באפי נפשה היא דקאמר גיורת שהיו לה בנים בהיותה עובדת כוכבים ונתגיירה עם בעלה וילדה משבאתה לתורת ישראל הוי בכור לנחלה ותיובתא דר' יוחנן: לעולם מישראל שלא היו לו בנים . ומשום בכור לנחלה לא איצטריך למינקט גיורת אלא משום דאשמעינן דאינו בכור לכהן דבנים הראשונים מיקרו פטר רחם ולאפוקי מדר' יוסי הגלילי: הא . דקתני בכור לנחלה רבי יוסי הגלילי היא דלגבי כהן חשיב ליה בכור דעד שיפטרו רחם בישראל: ויליף איהו . הבעל: מינה דידה . כי היכי דלגבה לא חשיבי בנים ראשונים והוי האי פטר רחם דכתיב בישראל לגביה נמי לא חשיבי ראשונים והוי האי ראשית אונו: לויה . בת לוי: אפילו ישראלית נמי . דאמרן בפירקין קמא (דף ג:) הכהנים והלוים פטורין: לבית אבותם . דמשפחת אב נפקא מהכא דקרויה משפחה ולא משפחת אם ואמאי פטור: דאיעבר מעובד כוכבים . דל"ל חייס לגבי ישראל ושייך הבן בתר אם ישראלית טפי מבתר אבוה עובד כוכבים הלכך פטור: ולא תימא אליבא דמ"ד אין מזהמין את הולד . במס' יבמות (דף מה.) דאיכא למ"ד עובד כוכבים הבא על בת ישראל הוולד כשר דבתר אימיה שדינן ליה ומשום הכי פטור מחמש סלעים: אלא אפילו למ"ד מזהמין . דשדינן ליה בתר עובד כוכבים אפ"ה פטור דלוי פסול מיקרי הואיל ואית ליה שמא דלוי פטור: בפטר רחם . אחר האם אזיל לענין ה' סלעים: מי שהיו לו בנים . פרישית לעיל גבי מתני'. מדקתני היא וכהנת רבותא אשמעינן דאע"ג דנתערב עם הפטור איהו חייב: מכלל דכהנת פטורה . וקס"ד דהא כהנת בבת כהן קאמר: בדיק . מנסה אותנו בהלכות: מהו . מי הוי בנה פטור מבכורה או לא: היינו דרב אדא כו' . וכי היכי דלוייה פטורה כהנת נמי פטורה: בקדושתה קיימא . אע"ג דנבעלה לעובד כוכבים וכי שדינן בנה בתרה הוי כלוי פסול ופטור: מן המעשר . מעשר ראשון ניתן ללוים: דאיבעלה ליה . לעובד כוכבים: הויא זרה . כדאמרינן ביבמות בפרק אלמנה לכהן גדול (דף סח.) מנין לכהנת לויה וישראלית שבאו עליה עובד כוכבים ועבד שפסלוה ת"ל ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה ואע"ג דלויה נמי קתני התם מתרומה דקא פסיל לה שלא תינשא לכהן אבל מדין לויה לא מיפסלא: הויא לה זרה . וכיון דזרה היא בנה חייב בה' סלעים. הלכך מתניתין נמי לא מוקמת דאיעבר מעובד כוכבים: הניחא למר בריה דרב יוסף . דמוקים לדרב אדא בדאיעבר מישראל מוקמי למתני' נמי הכי: לעולם . מתניתין דאיעבר מכהן אבל בת כהן דלא איעבר מכהן לא מיפטרא דלא אזלינן בתר אם אלא בלויה דאיעבר מעובד כוכבים:

דבהיותו עובד כוכבים לאו בני נחלה נינהו . פירש בקונטרס עובדי כוכבים אינם בני נחלה משנתגיירו ובפרק קמא דקדושין (דף יז:) משמע דהם בני נחלה דאמרינן בקדושין דעובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה אלא לאו בני נחלה נינהו דקאמר הכא היינו תורת בכורה: והא עבד ליה שבת . בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף סב.) קאמר בלשון אחר דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו ולאו בני חיוב קאמר דבפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נט:) מוכח דלא מיפקדא אפריה ורביה אלא כלומר דזרעו מתייחס אחריו והיינו עבד ליה שבת דקאמר הכא וגבי עבד קאמר ביבמות (דף סב.) דהכל מודים דאין לו חייס: ולא תימא אליבא דמ"ד אין מזהמין כו' . ומ"ד מזהמין היינו מאן דשדי ליה בתר עובד כוכבים כדפי' בקונט' דקרי ליה מזהמין משום דעובדי כוכבים מזוהמין הם כדאמרן שבת (דף קמו.) בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ולא פסקה זוהמא מן העובדי כוכבים ומ"ד עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר שדי ליה בתר דעובד כוכבים אבל מ"ד הולד ממזר שדי ליה בתר בת ישראל ולהכי שייך ביה ממזרות ובקונטרס פירש איפכא וכמו שפירשתי מוכח בסוף פ"ק דיבמות (דף יז.) בחלח וחבור וגו' א"ר יוחנן וכולן לפסול כי אמריתא קמיה דשמואל א"ל [כי] יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה פירוש לא מיפסלי כיון דמתייחס אחר העובדת כוכבים ובנות ישראל דההוא דרא איצטרויי איצטרי וכן מוכח בפ"ק דיבמות (שם) דהאי דקרי ליה בנך גורם לו ממזרות: מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא [אמר] לעולם מישראל . כוותיה פסקינן בחולין בריש הזרוע (דף קלב.) ואהא סמכינן השתא לפטור בן לויה וכהנת אשת ישראל מחמש סלעים: נותנים לה מעשר ואוכלת . אין חולקין לאשה בגורן אבל מחלקין להם בבתיהם כדאמר בפרק נושאין על האנוסה (יבמות דף צט:): אלא כהנת כיון דאיבעילה [ליה] הויא לה זרה . ואפי' קדושת לויה פקעה מינה וגרעה מלויה אשת כהן שנשבית דאע"ג דמיפסלא מתרומה לא פקעה מינה קדושתה לענין ה' סלעים אבל כהנת דקדושתה מגופה אתיא כשמתחללת פקעה קדושתה לגמרי:

בן חלל . כישראל דמי וחייב בבכורה: לאחר שלשים . ישנו במצות פדייה דכתיב (במדבר יח) ופדויו מבן חדש: שהרי זכה אביו בפדיונו . דאי נמי יהיב (ליה) האב הוה מפריש ליה ושקיל ליה לנפשיה דהא כהן הוא וכיון דזכה האב בפדיונו מורישו לבנו עם שאר נכסיו: לא זכה האב . דהא לא איחייב אב מעולם אלא בן נתחייב לאחר מיתת אביו ואיחייב ליה למיתביה לכהן אחר: דאמר ליה . האי חלל לכהן אתינא מכח גברא כהן דלא מצית אישתעויי דינא בהדיה שאם היה אביו פודה אותו היה נוטל הפדיון לעצמו: נתגיירה מעוברת . ולא ילדה עדיין מעולם אותו וולד בכור לכהן: אמאי לימא ליה אתינא מכח גברא . דלא ציית דינא: דלית ליה חייס . לגבי ישראל לית ליה שום יחס ואין זה בא מכחו דכקטן שנולד דמי: לא נצרכא . מתני' דקתני אינו בכור לנחלה אלא מההוא שבא אחריו אלא איהו לא שקיל מידי דבנו הראשון אומר לו לא בן ראשון אתה וכן בנו האחרון אומר לו: והכי קאמר בכור לכהן . הוי האי ספק ממה נפשך דהאי פטר רחם הוא וחייב לפדות את עצמו והבא אחריו (מבני) השני אינו בכור לנחלה דאמרין ליה אחיו אותו ספק בן אבינו הוא ואתה אינך בכור: ולכתבו הרשאה זה לזה . הספק והבא אחריו יכתוב אחד הרשאה לחבירו על חלקו וילך ויתבע לו הבכורה ממה נפשך אם אני בכור תנו לי בשביל עצמי ואם אחי בכור תנו לי בשביל אחי דהא או הספק או הבא אחריו בכור: וכי תימא מתני' שלא בהרשאה . מיירי והכי קאמר אם לא כתבו הרשאות אין כאן בכור לנחלה: הא מוקמינן ליה לקמן דבהרשאה קמיירי . דאמר אמר שמואל בבא בהרשאה אלא ודאי הרשאה לא מהניא כלל הכא: מסייע ליה לרבי ינאי דאמר הוכרו ולבסוף נתערבו . כגון שתי נשים של שני אנשים שהוכרו וולדותיהן ואחר כך נתערבו ועכשיו כשהן באין כולן לירש דוחין אותן אחיהם דלכל אחד אמרי לאו אחינו אתה: כותבין הרשאה זה לזה . האחד לחבירו על חלקו בנכסי אביו ובעל ההרשאה בא אצל יורשי שני האבות ואומר לכל אחד אם אחיכם אני תנו לי ואם זה אחיכם תנו לי חלקו וכן לבני השני. אבל לא הוכרו מעולם אין כותבין דלא היתה להם זכיה מעולם בנכסי [אביו] ומתני' נמי בדלא הוכרו מעולם דמעולם לא נודע איזה בכור ולא זכה אחד מהם בחזקת בכורה. הא דרבי ינאי בב"ב ביש נוחלין (דף קכז.): מתני' שפיר . עור הולד ממש: גנינים . גוונים: וחגבים . לאו וולד נינהו. וטעמא מפרש במס' נדה בהמפלת חתיכה (דף כב:) שלא נאמרה בהן יצירה כלגבי אדם: ליום ארבעים . שנתעברה דמיא בעלמא הוא עד דמטי למחר דמ' יום הוי יצירת הוולד: יוצא דופן והבא אחריו . דרך רחם שניהן אינן בכור וטעמא מפרש בגמרא: גמ' וילדו לו בעינן . דרך לידה: בכור לדבר אחד . כגון זה שהוא בכור לרחמים ואינו בכור לוולדות דהא הוה לו ולד זכר קודם לו: לטעמיה דאמר . במס' נדה פ' יוצא דופן (דף מ.) ואם נקבה תלד לרבות יוצא דופן דהוי לידה מעליא ויושבת עליו ימי טומאה וטהרה הלכך גבי וילדו לו נמי לידה מעליא חשיב ליה דגמרינן מהתם: בכור לדבר אחד . כגון שני דהוי בכור לרחמים הוי בכור לכהן אבל ראשון אע"ג דבכור לדבר אחד הוא דהא הוי בכור לוולדות ולזכרים אפ"ה לא הוי בכור דבפטר רחם תלא רחמנא:

הבן חייב לפדות את עצמו . דהא לא זכה האב בפדיונו אלא חייב הבן לפדות עצמו אע"ג דליכא חיובא באב וכן מתני' דתנן נתגיירה מעוברת נשתחררה מעוברת (כשר) ותימה דבפ"ק דקדושין (דף כט.) גמרינן ממצות הבן על האב דדרשינן תפדה תפדה אשה שאין אחרים מצווין לפדותה אינה מצווה לפדות עצמה וה"נ האי בן שאין אחרים מצווין לפדותו לא יהא חייב לפדות עצמו וי"ל דלא דמי האי בן לאשה דלא שייך בה בשום אב פדיון כלל אבל הכא אם היה לו אב ישראל היה חייב לפדותו: ראשון לנחלה לא וילדו לו בעינן . מתוך פירוש הקונטרס משמע דמלשון לידה גמר וקשה דבנדה [ריש] פרק יוצא דופן (דף מ.) (ברישי') מפרש דאין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה משום דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שמזרעת אבל מלשון לידה לא אלא יש לפרש דגמר הכא לידה [לידה] מהתם ור"ש דהכא לטעמיה כדאמר בסמוך דמרבי התם יוצא דופן (שם) מתלד דיושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה וא"ת דהתם קאמר דמודה ר"ש לענין קדשים שאינו קדוש דגמר מבכור דכתיב ביה פטר רחם ופריך וליגמר לידה לידה מאדם דמרבינן יוצא דופן מתלד שכן פשוט קדוש זכר במתנות ומשני מבכור אית לן למילף דנפישין שכן אמו בהמות קדשים פגול נותר וטמא והשתא הכא נמי נילף מבכור בהמה שכן בכור מבכור וי"ל דאינך נפישי שכן אדם מאדם ואינם קדושים ולא שייך בהם פגול נותר וטמא ובכור אדם דכהונה דכתיב ביה פטר רחם לא מצי ר"ש למילף מבכור לנחלה דגבי בכור אדם דפטר רחם לא כתיב לידה: וילדו לו בעינן . תימה כיון דדרשינן קרא בבכור א"כ בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קכז.) דדרשינן טומטום שנקרע ונמצא זכר דאינו ממעט בחלק בכורה דאמר קרא וילדו לו בנים עד שיהא בן משעת לידה והאי דאינו נוטל פי שנים דריש מוהיה הבכור עד שיהא בן משעת הווייה וכן בפ' מי שמת (שם דף קמב:) דרשינן בן שנולד לאחר מיתת אביו דאינו ממעט מחלק בכורה מדכתיב וילדו לו והא דאינו נוטל פי שנים דריש מדכתיב יכיר ואמאי כולהו מילתא תיפוק ליה מוילדו לו כיון דמוקמינן ליה בבכור וי"ל דאי לאו דכתיבי תרי קראי הוה מוקמינן ליה דוקא בבכור דאינו נוטל פי שנים דהיה מסתבר לאוקמי טפי בבכור שלא יטול חלק בבכורה מלהעמידו בפשוט שלא ימעט בחלק בכורה תדע דביוצא דופן דליכא תרי קראי דרשינן ליה לענין דאינו נוטל פי שנים ולא דרשינן ליה לומר דאינו ממעט: בכור לדבר אחד הוי בכור . וא"ת מהאי טעמא גופיה דהיוצא דופן בכור לחמש סלעים ואע"ג דכתיב ביה פטר רחם כדאשכחן בסוף פ' שני (לעיל בכורות יט.) דתנן יוצא דופן והבא אחריו ר' טרפון אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו ומפרש בגמ' דמספקא ליה בכור לדבר אחד אי הוי בכור אי לאו ואע"ג דהתם נמי כתיב פטר רחם י"ל דסברת ר"ש חלוקה מר' טרפון ואע"ג דהבא אחריו פשיט ליה טפי דהוי בכור מר' טרפון מ"מ יוצא דופן גרע ליה וממעט ליה מפטר רחם: