דף יומי חולין כ. / כ:

ואי ס"ד מחזיר דוקא . ומתני' דקתני מליקה כשרה בשהחזיר קמיירי דאי לא החזיר פסולה שוחט אמאי פסולה מאי שנא עורף מצדדין אלא לאו ש"מ אף מחזיר קאמרי ומתני' בדלא אהדר ולא הויא מתני' לא תיובתייהו ולא סייעתייהו: יקבלו הרובין את תשובתן . הנערים בני ר' חייא: למעוטי מאי . אי משום דעורף פסול בשחיטה וכשר למליקה וצואר כשר לשחיטה ופסול במליקה הא תנא ליה: לאו למעוטי חזרת סימנים . דכשר בשחיטה ופסול במליקה ואיידי דתנא כשר בשחיטה ופסול במליקה תנא נמי כשר במליקה פסול בשחיטה: לא למעוטי שן וצפורן . ומשום סיפא נקט לה כשר במליקה פסול בשחיטה למעוטי שן מחוברת וצפורן מחוברת דפסולה בשחיטה והכי קאמר כשר במליקה כגון צפורן מחוברת פסול בשחיטה וכיון דאשמועי' צפורן הוא הדין לשן דטעמא משום מחובר הוא ואיידי דתנא סיפא תנא נמי רישא: שן וצפורן בהדיא תנא להו . לעיל (חולין דף טו:) במתני' חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והצפורן ואוקמינן במחוברת. ואית דמפרשי דמרישא ממעט שן תלושה וצפורן תלושה דכשר בשחיטה ופסול במליקה ולא היא דא"כ למה הוזכר שן וצפורן לימא הכי למעוטי תלוש דפסול במליקה אלא תלוש לאו מילתא היא דנימא כשר בשחיטה ופסול במליקה דהא בתלוש לא מיקריא מליקה ואפי' מליקה פסולה לא מיקריא דהא פירש לן קרא דמליקה בעצמו של כהן היתה ובכלי לא מיקריא מליקה דלא אשכחן בכלי דמיקריא מליקה ומנא תימרא דמליקה בעצמו של כהן דתניא בשחיטת קדשים בפרק קדשי קדשים (זבחים דף סה.) והקריבו הכהן אל המזבח וכי תעלה על דעתך שזר קרב גבי מזבח אלא מגיד שלא תהא מליקה אלא בעצמו של כהן ולההוא לישנא פרכינן שן וצפורן בהדיא קתני להו בתורת כהנים כדפרישית והא נמי ליתא דלא פרכינן בהדיא קתני לה אלא א"כ שנויה במשנה דרוב ברייתות שבתורת כהנים ושבתוספתא שנאום חכמים במשנתינו ולא פרכינן הכי אלא היכא דסתם במתניתין תרי זמני או בחד מסכתא או בתרתי: למעוטי מוליך ומביא . דכשר בשחיטה ופסול במליקה ומשום רישא נקט לה ואיידי דתנא רישא תנא סיפא: הניחא למאן דאמר כו' . פלוגתא דרב הונא ורבה היא לקמן בשמעתין: סברי לה כמ"ד פסול . ומוקמינן למתני' למעוטי מוליך ומביא: קוצץ ויורד . בלא הולכה והובאה: כ"ש כו' . דכל כמה דלא ממעט קרא בהדיא כדממעט סכין וצואר כי עביד מליקה בשחיטה טפי עדיף: אמר שמואל כל הכשר כו' . שמואל לאו בהלכות שחיטה איירי דא"כ איכא למפרך טובא דאי סבר מוליך ומביא במליקה פסול הא איכא מוליך ומביא דכשר בשחיטה ופסול במליקה ואיכא תלוש ואי קסבר מוליך ומביא במליקה כשר וכל שכן קוצץ ויורד כדאמרינן קשיא סיפא דדייקינן הא פסול פסול והא איכא קוצץ ויורד דפסול בשחיטה וכשר במליקה אלא שמואל בהכשר מקום שחיטה קא מיירי כל מקום הראוי בצואר לשחיטה ראוי למליקה לעומתו מאחוריו במול עורף: ופרכינן הא פסול פסול . דעל כרחין שמואל משום הך דיוקא נקט לה דאי משום היא גופה לאשמועינן דכל מול העורף כשר למליקה הא בהדיא תני לה במתני' אלא שמואל פסול אתא לאשמועי' ולמעוטי מאי דכיון דפסול בשחיטה יהא פסול במליקה למעוטי למעלה מן הצואר דפסול במליקה לא אצטריך דהיינו עורף ממש ובהדיא כתיב ממול ערפו ולא ערפו: אילימא למעוטי סימנים שנעקרו . דכיון דאין אותו צואר כשר לשחיטה אין עורף כנגדו כשר למליקה: והא תני רמי . דאפי' לשחיטה כשר: ראשו פשיטא . קרא בהדיא כתיב: שיפוי ראשו . משהתחיל הראש לשפע ואי נמי שיפע מליקתו: והגרים ואזל עד דמטא תתאי . לסימנים נגד מקום שחיטה וגמר מליקתו שם דאי עבד רובא בשיפוי הראש דהיינו עורף ממש לא איצטריכא ליה לשמואל דהא מול בהדיא כתיב אלא מיעוטא הוא דעבד התם ואשמועי' שמואל דכי היכי דמיפסלא שחיטה משום התחלת אותו מקום וכדרב הונא כו' אף על גב דרובא במקום שחיטה מיפסלא נמי מליקה: למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה . אלא מדברי סופרים. רבי אלעזר אמרה בפרק השוחט (לקמן חולין דף כח.):

לא למעוטי שן וצפורן . מה שהקשה בקונטרס לאותן שמפרשים דאיירי בתלושים לא שייך למפרך תנינא מברייתא אלא אם כן שנוייה במשנה נראה דלא קשה דהא נמי שמעינן ממתני' בזבחים בפרק חטאת העוף (דף סח.) דתנן מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה אלמא תלוש פסול במליקה ומיהו קשה קושיא אחרת שהקשה דה"ל למימר למעוטי תלוש והוי כל תלוש בכלל וא"ת ולפירושו דאיירי במחוברין היאך שן כשרה במליקה הא בעי ימין דמלק בשמאל פסול כדתנן בפרק חטאת העוף (ג"ז שם) וי"ל דלא נקט שן שיהא שן כשרה למליקה אלא כלומר דלא מיפסל מטעם מחובר כמו בשחיטה ועי"ל דשמאל גרע משן כדאשכחן לענין חליצה דאמרינן בפרק מצות חליצה (יבמות דף קה.) דגידמת חולצת בשיניה ובירושלמי משמע דחליצה בעי ימין דאמרינן בירושלמי כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל וגוררתו בימין כדי שתהא חליצה בימין והתרה בימין ושמא אין כל כך ראיה דדלמא ליכא עיכובא בימין אלא לכתחלה בעי ימין והוא הדין אם חלצה בשמאל דחליצתה כשירה והא דלא קאמר למעוטי דורס דכשר למליקה ופסול לשחיטה משום דבהדיא קתני לה גבי שחיטה בפ' ב' (לקמן חולין ל:) דפסולה דתנן אם התיז את הראש בבת אחת פסולה ואי אשמעינן דכשר במליקה א"כ ה"ל למתני אפכא פסול בשחיטה כשר במליקה דהוה משמע שפשוט לנו בשחיטה: אילימא למעוטי עיקור סימנים . לפירוש הקונטרס דבעיקור סימנין הוי טרפה תימה אמאי אצטריך לאשמועי' דכי היכי דעיקור פסול בשחיטה פסול נמי במליקה מאין היה לנו להכשיר במליקה יותר מבשחיטה והלא מלק ונמצא טרפה פסול לכולי עלמא אלא דפליגי בזבחים בפרק (קדשי קדשים) (דף סט.) אי מליקה מטהרת מטומאת נבלת עוף טהור או לאו וכן תימה לרבא בר קיסי דקאמר לא אמר רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים לעוף אלא במליקה ולא בשחיטה מאי שנא דנקט עיקור מכל שאר טריפות וכן תימה דקאמר בסמוך [אלא] למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אין עיקור (אבל למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה יש עיקור) היאך תלוי זה בזה מ"מ הוא אסור משום טרפה דמה לי טרפה זו ומה לי טרפה אחרת דכיון שנטרף העוף שוב אין מועיל לו נחירה אלא להוציא מידי נבילה למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה כדמוכח בריש השוחט (לקמן חולין כח.) אבל לדברי הלכות גדולות אתיא כולה סוגיא שפיר דלא הוי טרפה על ידי שחיטת סימנין ולהכי קאמר אילימא למעוטי עיקור סימנין כי היכי דהלכתא גמירי לה דאין השחיטה מועלת שם אף על פי שאינו נטרף בכך כמו כן במליקה שוב אינו נמלק אף על פי שאינו טרפה והא תני רמי בר יחזקאל כו' ופליג אההיא דנשמטה הגרגרת כדפירש בקונטרס אבל אהך דתני לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדו בעוף לא פליג דאפילו בבהמה אינה טרפה בכך אבל לפירוש הקונטרס פליג נמי אלוי וניחא השתא דרבא בר קיסי וכולה סוגיא: לא אמרן אלא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה . אין להקשות לדידיה היכי משכחת נבלת עוף טהור דמטמא בגדים אבית הבליעה דנהי דלא בעי שחיטה נחירה מיהא בעי בסימנין כדמוכח לקמן בריש פרק ב' (חולין דף כח.) דקאמר מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה כיון דתבר שדרה ומפרקת הויא טרפה תיהני לה סכין לטהרה מידי נבלה אלמא סימנין דוקא מטהרין ובשדרה ומפרקת חשיב טרפה והשתא (משכחת נבלת עוף טהור כשחתך שדרה ומפרקת ורוב בשר קודם שהגיע לסימן) תיהני ליה סכין לטהורי מידי נבילה והא דנקט בהתכלת (מנחות מה.) גבי נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים דאצטריך סד"א הואיל ואשתרי מליקה גבייהו אשתרי נמי נבלה לאו דוקא דנבלה לא הוי כדמוכח לקמן כמו שהבאתי מפרק ב' (לקמן חולין דף כח.) אלא כלומר טרפה וקרא נקט נבלה אגב טרפה:

אבל למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה . מתורה שנמסרה למשה על פה דהיינו הלכה למשה מסיני. ורבי אמרה דפליג אדרבי אלעזר בפ' השוחט (לקמן חולין דף כח.) דתניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטווה משה על הלכות שחיטה בעל פה ואע"פ שלא כתבו בתורה על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה אלמא יש שחיטה לעוף: אדרבה אפכא מסתברא למ"ד [יש] שחיטת העוף מן התורה איכא למימר דהכי אגמריה דאין עיקור: ואפי' למ"ד . דיליף ליה התם בהיקישא מזאת תורת הבהמה והעוף וגמר לעוף מבהמה מצי' למימר דכיון דהוזכרה שחיטת העוף בסיני דהא היקישא בסיני נאמרה אגמריה רחמנא למשה על פה דלענין עיקור לא ליהוי כבהמה: אלא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אלא מדברי סופרים מהיכן גמר לה . כלומר אהיכא סמכי דאנן דתקון ליה שחיטה מבהמה גמרו הילכך כולה מלתא כבהמה תקון: רבין בר קיסי . שם חכם: לא אמרן אלא במליקה . דכיון דדרסה וחלדה לא פסלי בה עיקור סימנים נמי לא פסלי בה אבל בשחיטה כו': כל הכשר כו' . כל הצואר הכשר לשחיטה כשר למליקה מאחוריו: הא פסול פסול . ואי צואר שנעקרו סימנין פסול לשחיטה היכי מתכשר במליקה: ההוא . דרבי ירמיה פליגא אדרבין בר קיסי דרבי ירמיה סבר דאף לשחיטה אין עיקור ולית הילכתא כמתניתא דרמי בר יחזקאל דהא תניא בפירקין דלקמן (חולין דף כח.) שחט את הוושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשרה נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הוושט פסולה שחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה או לאחר שחיטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה אלמא יש עיקור בעוף דהא בעוף קמיירי מדקתני שחט את הוושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשרה דעוף הכשרו בסימן אחד. ואי קשיא לך מתניתא אמתניתא דהא דרמי בר יחזקאל מתניתא היא תריץ הא כמאן דאמר יש שחיטה בעוף מן התורה. וכיון דלא איפסיק הילכתא קיימא לן בשל תורה הלך אחר המחמיר: ורוב בשר . שעל המפרקת מאחורי הצואר נפסקה עמו: נבלה . ומטמאה מיד אע"פ שהיא מפרכסת דמתה ממש היא ושחיטה דלאחר מכאן לא מטהרה לה מידי נבלה: מלק . עוף קדשים בסכין נבלה היא והאוכל נבלת עוף טהור מטמא בגדים שהוא לבוש בשעה שבולעה ולא בגדים שקודם לכן ולא בגדים שלבש אחר שהיא במעיו ואין לה טומאת מגע לגמרי אלא טומאת בליעה זו לבדה וכולה ילפינן לה בתורת כהנים מנבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה (ויקרא כב) וכתיב נמי (שם יז) והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר ובעוף משתעי קרא דתניא (לקמן חולין דף ק) יכול תהא נבלת בהמה מטמאה אבית הבליעה כגון תחב לו חבירו בבית בליעתו והוא לא נגע בה שלא נטמא במגעה וטומאת בית הסתרים לא מטמיא טומאת מגע ובטומאת משא נמי אינו טמא שלא זז עד שבלעה ת"ל לא יאכל לטמאה בה בה משמע מיעוטא מי שאין לה טומאה אלא אכילתה כדכתיב לא יאכל וכתיב בה כלומר בזו בבליעה ולא באחרת יצאת נבלת בהמה שמטמאה במגע כדכתיב (ויקרא יא) והנוגע בנבלתה וגו' הלכך על כרחך בעוף משתעי יכול נבלת העוף תטמא מן הכתוב מהאי קרא ונבלת בהמה מק"ו מה העוף שאינו מטמא במגע ובמשא מטמא בבית הבליעה בהמה שמטמאה כו' ת"ל בה בה אתה מיטמא בבית הבליעה ואי אתה מיטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה ואם כן למה נאמר בבהמה והאוכל מנבלתה (שם) ליתן שיעור לנוגע ולנושא כשיעור אכילה דהיינו כזית וכולה מילתא מפרש התם דאין לה טומאה לנבלת עוף טהור אלא זו בלבד: ואי אמרת . נשברה מפרקת ורוב בשר עמה טרפה בעלמא הוה ולא נבלה והא מליקת סכין כיון דלאו מליקה היא הוה כשובר מפרקתו כשמגיע לסימנין וחותכן בסכין הרי זו כשוחט את הטרפה וקיימא לן בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכח:) טרפה ששחטה אינה מטמאה ואע"ג דבשל מוקדשים אמרינן התם (קכג:) דמטמאה והאי עוף נמי דקדשים היא ההיא מדרבנן היא ובהמה אבל טומאת בית הבליעה דעוף דמדאורייתא היא לית לה דהתם אמרינן דטומאה מדרבנן בעלמא הוא: מליקתה זו היא שחיטתה . דהא בסכין היה וכשר לשחיטה: תהני לה סכין . כשמולק הסימן בסכין לטהרה מידי נבלה. ואי קשיא לותביה ממתני' דקתני במתני' השוחט מן העורף שחיטתו פסולה טעמא משום שבירת מפרקת היא ואיכא למימר דטרפה היא ולא נבלה: שהוא מחליד . לאחר שנתפרקו פרקי העצם ננעץ הסכין תחת העצם לפי שאין העצם מתפשט לכאן ולכאן כדרך שאר בית השחיטה כשחותכין אותו אלא עומד במקומו וכשחותך הסכין תחת העצם הויא לה חלדה: מפני שהוא דורס . ממש ולא מוליך ומביא כדאמרן לעיל (חולין דף כ.) קוצץ ויורד וזו היא מצותה: מוליך ומביא במליקה כשר . וההיא דמלק בסכין סתמא קתני לא שנא קוצץ ויורד ולא שנא מוליך ומביא: בעיקרי בתים . קרו"ט בלעז: הא מיגליא . דאע"פ שאין העצם מתפשט כל כך לגלות בית השחיטה מיהו הסכין נראה ומגולה כל זמן חתיכתו: אי קשיא . בהא מילתא דזעירי: הא קשיא לי . כיון דאמרת נבלה אלמא מתה היא הא דאמר רחמנא מליקה כשרה בקדשים ובעינן חתיכת סימנין כדלקמן (חולין דף כא.): וכי . לאחר שהיא כמתה בשבירת העצם ורוב בשר למה עומד ומולק שוב הסימנין אי אמרת בשלמא טרפה בעלמא הואי אי נשברה בלא מליקה אבל חיותא מיהא אית בה מש"ה הויא מליקת סימנין מליקה וטרפה ליכא למימר שזה דרך הכשרה דאם לא שהה והניחה לאחר שעשה בה מעשה אין כאן טרפות וכן בכל השוחטין משנקב הוושט יש כאן מעשה טרפה וכי גמר שחיטתו מיתכשרא אם לא שהה שיעור שהייה אלא לזעירי דחשיב לה מתה מה הוא עומד ומולק: ותקשי לך עולת העוף . דאמרינן לקמן בשמעתין דבעיא ב' סימנים: וכי מתה עומד ומולק . דהא ודאי עוף בחד סימן מתה ואמאי מעכב שני: התם . לאו משום מליקה הוא אלא לקיים מצות הבדלה כדילפינן לקמן בשמעתין מומלק והקטיר מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו: אי הכי עור נמי . לבדיל ויחתוך כל הראש אלמה תניא לקמן (חולין דף כא.) שנים לרבנן ורוב שנים לר' אלעזר בר ר"ש אבל עור ליכא למ"ד: כל המעכב בשחיטה . עור אינו מעכב בשחיטה שאילו קודם שחיטה ניטל כל העור כשרה אבל סימנין שחיטה תלה בהו רחמנא ולכתחלה כולהו בעי כדתנן לקמן בהשוחט (חולין דף כז.) הלכך גבי הבדלה מעכבי: והא מיעוט סימנים לרבנן . דפליגי לקמן בשמעתין אדרבי אלעזר בר ר"ש ואמרי דלא תסגי ברוב שנים אלא א"כ גמר כולן ואף על גב דלא מעכבי בשחיטה:

מפני שהוא מחליד . פירש בקונטרס לאחר שנפרקו פרקי העצם כשנעץ הסכין תחת העצם לפי שאין העצם מתפשט לכאן ולכאן כדרך שאר בית השחיטה כשחותכין אותו אלא עומד במקומו וכשחותך הסכין תחת העצם הויא חלדה (ולפיכך) [ולפירושו] לא איירי בסכין רחבה ונראה דחשיב חלדה לפי ששוחט הסימנין ממטה למעלה ואפי' בסכין רחבה ובזבחים פרק חטאת העוף (דף סח:) פי' בקונטרס דמחליד לפי שנועץ ראשו של סכין משום שאינו רוצה לחתוך רוב בשר קודם הסימנים וכאן א"א לומר כן דקרי ליה מחליד אף על גב דס"ד שחותך רוב בשר: ותיקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנין . בין לרבנן בין לר' אלעזר פריך כדפי' בקונט':