דף יומי בכורות לח. / לח:

כמלא נקב של עול . שעושין בו נקב ותוקעין בו יתד לקשור רצועות העול אלמא מקדח הוי כסלע ומאי איכא בין ב"ש ובין ב"ה: אישתיק . רב תחליפא: וא"ל רב חסדא שמא מקדח . דקאמר ב"ש בגולגולת מקדח וחיסומו שנינו דלאחר שנעשה החור מצדדין את המקדח ונוטל מצידי הנקב ומרחיבין את הנקב כדי שיכנס מקדח ויוצא בריוח והיינו חיסום שנוטל מה שחיסם וסותם את הנקב ואינו מניח ליכנס המקדח ברוחב ומקדח וחיסומו הוי יותר מסלע: א"ל רב תחליפא . לרב חסדא לא תימא שמא אלא אימא ודאי מקדח וחיסומו שנינו: וצריך אתה להתלות עליה . כלומר יכול אתה לסמוך על דבר זה: כחזקיה אבי עקש . שנסמך על עדותו שלא היה תלמיד חולק עליו: אין לו אחוריים לחליקה . שאין אחוריו חלוקים מתוכו דלא אמרינן אם נטמא גבו גבו טמא ותוכו טהור אלא אם נטמא גבו נטמא תוכו. אותו צד שמשתמשין בו קרי תוך אע"ג דאין לו בית קיבול: וקפריך כלי חרס בתוכו תלה רחמנא . דאין מטמא אלא מתוכו דכתיב וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו וגו': כנגדו בכלי שטף . כלומר דכוותיה בכלי שטף שאין לו נמי תוך אין לו אחוריים ולקמן מפרש לה. כלי שטף כלי עץ דכתיב (ויקרא טו) וכל כלי עץ ישטף במים ולקמיה פריך וכי אין לו תוך מי מקבל פשוטי כלי עץ טומאה. ואיכא דאמרי כלי שטף היינו כלי מתכות וטעות הוא בידם דא"כ אמאי פריך לקמן מי מקבלי פשוטי כלי שטף טומאה לאו פירכא היא דודאי פשוטי כלי מתכות טמאים: הא קמ"ל כו' . להכי תלייה לכלי שטף בכלי חרס דהיכא דיש לו תוך נטמא תוכו נטמא גבו: אי בטומאה דאורייתא הכי נמי . דפשיטא לן שאם נטמא גבו נטמא תוכו בין יש לו תוך בין אין לו תוך והכא במאי עסקינן דביש לו תוך נטמא גבו לא נטמא תוכו ובאין לו תוך איצטריך לאשמועי' דנטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו בטומאה דרבנן כלי שנטמאו אחוריו במשקין טמאין: תוכו אוגנו . דהיינו בית קיבול התחתון שיושב עליו. ל"א אוגנו שפתו: אזנו . זהו מה שעושין בחביות של חרס לבית אחיזה שקורין מנשי"ו: ידיו . כגון כלי חרס שעושין לו זנב לאחוריו: דמדאורייתא אין אוכלין ומשקין מטמאין כלי . בפ"ק דפסחים (דף יח.): משום משקה דזב וזבה . כגון רוקו וזובו דהוי אב הטומאה ומטמא כלי מדאורייתא אפי' אדם דכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק הזב וגו': הלכך שויוה רבנן . לכלי שטף הנטמא במשקין: דכלי חרס . דאורייתא דאם נטמא גבו לא נטמא תוכו: ולא שויוה רבנן כטומאה דאורייתא דנפשיה . דכלי שטף משום דעבדו רבנן היכירא להקל בטומאת משקין כי היכי דלא נשרוף עליה תרומה וקדשים אלא חולין. ואי קשיא אמאי לא גזור בכלי חרס טומאת משקין לאחוריו תריץ משום דהתם ליכא למיגזר משום משקה דהא אפי' נגעו משקה זב וזבה מאחוריו לא מקבלי טומאה אלא מתוכו ואי משום דכתיב וכלי חרס אשר יגע בו הזב וגו' ההוא מפורש (במסכת נדה) (דף מב) דבהסיט מישתעי דאיזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסט: ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא בר קבולי טומאה הוא . דאיצטריך רבנן למיגזר בהו משקין ועוד דאמרן לעיל אי בטומאה דאורייתא ה"נ לא איצטריך לאשמועינן דאין לו אחורים לחליקה: דומיא דשק בעינן . דכתיב (ויקרא יא) מכל כלי עץ או בגד או עור או שק איתקש כלי עץ לשק: מלא וריקן . דיש לו בית קיבול: בהנך דחזו למדרסות . כגון כסא וספסל דמקבלי טומאה ע"י מדרס: א"ה בכלי חרס נמי . נגזור טומאה באין לו תוך בהנך דחזו למדרסות: אין מדרס בכלי חרס . שישבר אם אדם יושב עליו: רב פפא אמר . הא דאמרת עשית ב"ש וב"ה אחד לאו פירכא היא: דמקדח גדול שנינו . במשנה דמאור העשוי בידי אדם דמקדח גדול דהוי כסלע נירונית אבל מקדח סתם בציר מסלע וב"ש במקדח סתם קאמרי: באיזה מקדח אמרו . ב"ש בגולגולת כמלא מקדח כקטן של רופאים שקודרין בו את הראש לתקן את המכה: הניחא לר"מ כו' ותו אפי' לר"מ מי ניחא . אם כן דשיעורא דב"ש זוטר הוה ליה מקולי ב"ש דהיינו קולא דבשיעורא זוטא כי האי פרחה לה טומאת גולגולת: ואנן שית תנן . בעדיות (פ"ה משנה א) ששה דברים מקולי ב"ש שב לא תנן: סלע נירונית שנינו . דהוי כמקדח גדול אבל כסלע דקאמרי ב"ה זוטר אפי' ממקדח קטן של רופאים הלכך אפי' לר"מ שיעורא דב"ש נפיש: מתני' ריס של עין . מפרש בגמ': הרי בעינו דק . כלומר הרי שיש בעינו דק טייל"א: תבלול . מפרש מאי היא: חלזון . חולי היא שקורין לימו"ן: נחש . מפרש בגמרא: ועצב . מיי"ל: לבן הפוסק בסירא . סירא היינו שורה שבעין סביב לשחור. שחור הוא שקורין פרוניל"א שמשם מראית העין באה. ואם חוט של לבן יוצא מן הלבן ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור הוי מום: שחור ונכנס בלבן . אם חוט השחור יוצא מן השחור ופוסק בסירא ונכנס בלבן: אינו מום . שאין מומין בלבן דלאו עין הוא אלא שומן העין:

צריך אתה לתלות כחזקיה שהוא אבי עקש . פירוש צריך אתה לטרוח כדי ליישב הדבר שאין לשבשה מכח קושיא כי ברור לי שכך אמר שמואל כמו עדות חזקיה אבי עקש שלא היה לשון דבריו מיושב ומתרץ ליה בסמוך: כנגדו בכלי שטף כו' . בכלי עץ נופל לשון זה דכתיב בהו [וכל] כלי עץ ישטף במים כדפירש בקונטרס ומצינו למימר נמי דכלי מתכות כמו כן מיקרו כלי שטף משום דכתיב בהו ומורק ושוטף במים והא דפריך לקמן ואין לו תוך בכלי שטף מדאורייתא בר קבולי טומאה היא דומיא דשק בעינן פשיטא ליה דאיירי נמי בכלי עץ בכל הנהו דמיקרו כלי שטף מדלא נקט כלי מתכות: אין לו אחורים לחלוקה נטמא . תוך קרי אותו צד שרגילין להשתמש בו: הרי הוא ככלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו . על כרחו לטמא אחרים קאמר דלא נפקא מינה מידי למילתא אחריתי וקשה מכאן לגירסת רבינו שמואל דשבת (דף טז.) דמשמע דכלי חרס אין מטמאין מגבייהו כלל ובספ"ק דחולין (דף כד.) דאמרי' דאויר כלי חרס טמא [וגבו טהור] היינו דלא מקבל טומאה מגבו אבל מטמא אחרים מגבו כדתניא בתורת כהנים מרובה מדת לטמא ממדת ליטמא שמטמא אחרים מאחוריו ואינו מיטמא מאחוריו ועוד אמרי' בפרק המפלת (נדה דף כו.) דאבן היוצא מן התנור טפח דחשיב יד להוציא טומאה דלא עדיפא מגב ואין לומר דעדיפא ואיירי אפי' להכניס דהתניא בתוספתא דאין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהיסטו ועוד דדרשינן הא יש צמיד פתיל עליו טהור ומי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה ואע"ג דבריש סוגיא דהעור והרוטב (חולין דף קיח.) משמע דסבר הש"ס דיד כל תנור להכניס ולהוציא ועדיף מגבו במסקנא צרכינן למימר הכי: בהנך דחזו למדרסות . אבל שאר פשוטי כלי עץ טהורי' ודינם פירשתי בפ' המוכר את הבית (ב"ב סו.) ובפ' בכל מערבין (עירובין דף לא.):

גמ' תורא ברא דעינא . שורה חיצונה של עין היינו בת עין המכסה את העין: דק משוקע . דק המשקע את העין הרי זה מום: הא בשחור הא בלבן . השתא קס"ד דמוקים חדא בשחור של עין וחדא בלבן של עין: וסימניך ברקא . מייל"א דהוי לבן וצף והוי מום הכא נמי סימן זה יהא לך בדוק דלבן וצף הוי מום: ברקא . כגון השוכר את החמור והבריקה (ב"מ דף עח.): זקן אחד . כהן היה: לא עברתי לפניו . שגדול הדור היה: חלזון זה . בכור היה לו לאותו זקן והיה לו חלזון בעינים: שמורה הלכה . הלכה חדשה שלא שמענוה מאחר: קודם מעשה . קודם שבא מעשה ההלכה בידו: שומעין לו . ועושין מעשה: אין שומעין לו . דבשביל המעשה אומרה. והכא מאן ציית ליה במאי דאמר דמום קבוע הוא: מתניתין . דקתני אין מום בלבן רבי יוסי היא: יצא מחלב עינימו . יצא רשע לתרבות רעה מרוב שומן שבעינו ושומן העין בלבן הוא: דבר המבלבל . שפוסק הסירא ומערב השחור והלבן כל היכי דעבר הוי מבלבל: מתני' חורוור . חולי הוא שיש טיפין לבנות בעין: הקבועים . אתרוייהו [קאי] אחורוור ואמים: בודקין ג"פ בתוך שמונים יום . ואם לא בדקוהו אע"פ שמום נמצא שם ביום שמונים לא הוי מום דשמא בינתים הלך לו וחזר שכן דרכו: מים . שעיניו נוטפות מים: אלו הם המים הקבועין . כלומר במאי ידעינן אי קבועין הן אי עוברים: אכל לח ויבש של גשמים . אם האכילוהו לרפואה תבן ומספוא שקורין פיצ"א: לח . הגדל בניסן ויבש הגדל בתשרי כדמפרש בגמרא והאכילוהו ביחד לח ויבש של גשמים הגדל בשדה בית הבעל דסגי ליה בגשמים: או לח ויבש של שלחים . קרקע שצריכה להשקות:
או שלא אכל לח ויבש ביחד אלא אכל יבש ואח"כ אכל לח לרפואה אין זה דרך רפואה אע"פ שלא נתרפא בכך אינו מום עד שיאכל יבש אחר הלח דזו היא דרך רפואתו ואם לא נתרפא הוי מום: גמ' מתני' . דקתני חורוור קבוע שמונים יום רבי יהודה היא: אכל לח ויבש של בית הבעל . שאין צריך להשקותה ההוא הוי רפואה: ולא לח ויבש של שלחין . דלא הוי רפואה ולא בדקנא ביה: או שאכל יבש . של בית הבעל ואחר כך לח אינו נבדק בכך דאין זו דרך רפואה: וישנו ג' חדשים . דג' חדשים בדקינן ליה בהכי: והאנן תרוייהו תנן . דבין של בית הבעל בין של שלחין ואי אכיל יבש אחר הלח מסי ובדקינן ומתניתין כרבי יהודה אוקימתא: חסורי מחסרא . מתני': ה"ז מום . אם לא נתרפא בכך: לח בזמן לח . מספוא הגדל באדר וניסן מאכילין אותו באדר וניסן: ויבש ביבש . מספוא הגדל באלול ותשרי מאכילין אותו בתשרי דלא שחטי ליה עד שיעברו כל ימי הקיץ ויבדק בשניהם: ת"ש . דלח בזמן לח ויבש בזמן יבש: וכמה מאכילין אותו . בכל יום: בסעודה ראשונה . שאוכל בכל יום יהבינן לי' מן הרפואה כגרוגרות:

וסימניך ברקא . משמע דהוי מום קבוע ותימה דבפ' מי שאחזו (גיטין סט.) יש רפואות לברקא ובפרק המוציא יין (שבת עח.) נמי אמרי' כוחלין לברקותי וי"ל דהתם מיירי בממשמשין ובאין קודם שנקבעו וכן נמי [צריך] לתרץ אקושיא אחריתי דהתם בפרק המוציא יין קתני (ג"ז שם) דם כדי לכחול עין אחת שכך כוחלין (ליחוור) [ליארוד] ובתוספתא (דשבת פ"ט) גרסי' להו ובתוספתא במכילתין (פ"ד) כתוב יאור במקום חורוור משמע דהכל אחד וחורוור הקבוע חשיב לקמן מום ומיהו איכא למימר דבשבת מיירי באותו שאינו קבוע ועוד יש לתרץ דהיכא דאין מתרפא מאליו חשיב מום והא דקאמר לקמן גבי מים הקבועים דאם עובר כשמאכילין אותו לח ויבש של גשמים לא הוי קבוע אין זו רפואה ממש אלא בדיקה ונסיון אם הם קבועים אם לאו אבל רפואה גמורה יכולה להעביר מום קבוע תדע דלקמן (בכורות דף לט:) אמרינן גבי נפגם הזובן נפגם ולא ניטל דניטל חוזר לאיתנו יותר וכשנפגם נמי הוי יכול ליטלו ומיהו י"ל דכי נפגם תחלה אין לו תקנה וקצת יש לדקדק מילפת דכתיבא באורייתא והוי מום כדלקמן (בכורות דף מא.) והיא חזזית המצרית ובב"ק בפרק מרובה (דף פ:) משמע דיש לה רפואה כדאמרינן מתריעין על החיכוך בשבת ומוקי לה בחזזית המצרית דלח מבחוץ ויבש מבפנים ומיהו יש לפרש דהא שמתריעין לאו שתתרפא אלא שלא תוסיף דמה נפשך אין לה רפואה דאמרי' לקמן שמלפפת והולכת עד יום המיתה וכתיב נמי אשר לא תוכל להרפא ומיהו יש לדקדק מיבלת דכתיבא והויא מום כדלקמן ותנן בפ' המוצא תפילין (עירובין קג.) חותכין יבלת במקדש וכן חותכין יבלת בפסח (פסחים סה:) אלמא יש לה רפואה בחתיכה וחשיב מום ואין להעמידה דלית בה עצם דתלתולי בעלמא הוא כדלקמן ומיהו יש להעמידה ביבלת שבעין ודלית ביה שער דאין שוחטין עלה לא במקדש ולא במדינה ואע"ג דאמרי' בעירובין (שם) לחה ויבשה יד וכלי הכל שייך ביבלת שבעין: אם קודם מעשה אמרה שומעין לו . אומר ר"ת דלא אמרי' הכי אלא היכא דצריך לאותה הוראה כי הכא וביבמות בפ' הערל (דף עו.) גבי חגר חרב כישמעאל ובפרק נושאין על האנוסה (יבמות צח.) גבי גר נושא אשת אחיו מאמו ובריש עשרה יוחסין (קדושין ע:) גבי עובדא דרב יהודה דכל דאמר מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא שהיה נראה לרב יהודה שאומר כן לפי שהקניטו: יצא מחלב עינימו . לפי הדרשה לבן שבעין קורין חלב כדפי' בקונטרס ששם שומן העין ורוצה לומר שיצא הרשע לתרבות רעה מרוב שומן שבעין אבל פשטיה דקרא רוצה לומר שיוצא העין ובולט לחוץ מרוב שומן שבתוכו: