דף יומי בכורות לז. / לז:

לאפוקי מדרבי יוסי . דמתני': במקום שאין חכם . הא יש חכם הוא לבדו מתירו: כגון מאן . הוי אותו חכם: מכלל דהני תרי כל דהו . בתמיה. כלומר אפי' עמי הארץ השנים ועמי הארץ היאך ראויין להצטרף: דמסברי להו . טעמי הלכות נדרים וסברי ואותו חכם ילמד את השנים: מהו דתימא . הא קיימא לן במסכת גיטין (דף סז.) רבי יוסי נימוקו עמו ותיהוי הלכתא כוותיה: נימוקו . טעמו. שהיה מביא טעם לדבריו כל שעה: תפשוט מהא . דאמר רב חננאל משמיה דרב אין הלכה כר' יוסי תפשוט דהך קמייתא דאמר רב יהודה לעיל ספק משמיה דרב ספק משמיה דשמואל ג' מתירין את הבכור תפשוט משמיה דשמואל איתמר דאי משמיה דרב תרתי למה ליה למימר לרב תרתי זימני דשלשה מתירין את הבכור ואין הלכה כר' יוסי: מתני' השוחט את הבכור . ומכר מבשרו: ונודע שלא הראהו . לחכם: מה שאכלו . הלוקחים אכלו: ויחזיר להם הדמים . משום קנס דאיסור ספק הוי: הבשר יקבר . דבכור תם אסור בהנאה: מכרוהו . הלוקחים לעובדי כוכבים הואיל ולא גרם להו איסורא ישלמו לו דמי בשר טריפה בזול והוא יחזיר להם המותר: גמ' קצה . מואסת כמו ואקוץ בם (ויקרא כ): יחזיר להם כל הדמים . דכל מה שאכלו אינו נהנה להם משעה שנודע להם: ינכה . והוא יטול קצת בתמיה: ולימא ליה . ישראל לכהן שמכר מה אפסדתך הלא אם היה הבשר בידך היה טעון קבורה שהרי תם שחטתו: כגון דזבין ליה . כהן השוחט מקום המום לישראל: דאמר ליה . כהן אם היה בידי הוה מחזינא ליה כמו שהוא שחוט: כר' יהודה . דאמרינן בפרק עד כמה (לעיל בכורות כח.) השוחט את הבכור ואחר כך הראה את מומו רבי יהודה מתיר: טבלים . אמאי יטול קצת לימא ליה מוכר ללוקח אי לאו דאכלתנהו הוה מתקננא להו: יין נסך . אמאי יטול קצת. [ומשני] כגון דלא זבין ליה יין נסך גופיה אלא עירבו עם יין כשר ומכרן לימא ליה אי הדרתיה ניהלי הוה מזביננא ליה לעובדי כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו: מתני' על אלו מומין: החסחוס . תנוך האוזן שקורין טנדרי"ן: אבל לא מן העור . דהדר בריא ולא הוי מומא. והאי עור היינו אליה רכה של אוזן
פגימה אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון: נפרכת . כשממשמשין בה: גמ' ואמאי פסח ועור כתיב . שישחוט בכור עליהן ומידי אחרינא לא דכתיב וכי יהיה בו מום פסח ועור וסמיך ליה בשעריך תאכלנו דהיינו בלא הקרבה: ומשני כתיב נמי כי יהיה בו מום . דמשמע נמי מומין אחריני: ובטל נמי ממלאכתו . כגון פסח בטל מהילוך ועור בטל מראייה: אלמה תנן נפגמה אזנו . הוי מום הא אינה בטילה משמיעה: ריבויא היא . דכתיב כל ולא דרשינן ליה בכלל ופרט: אי הכי . דריבויא הוא מומין שבסתר נשחוט נמי עלייהו: חוטין . יינצב"ש: חיצונות . שבאמצע הפה: שנפגמו . שחסרו מעט: שנגממו . שנחתכו בסכין ברוחבו ולא חיסרו אלא כעין סדק: הפנימיות . מונשליר"ש:

מפירין את הנדר . לישנא דקרא נקט אבל גבי חכם שייך לשון התרה וכן בהמוכר את הספינה (ב"ב דף עד.) גבי בת קול דקאמר ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי: רבי יהודה אומר אחד מהם חכם מכלל דהנך כל דהו אמר רבינא דמסברי להו וסברי . כ"כ ברוב הספרים ויש ספרים דגרסי כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא משמע מתוך לשון הקונט' שכך גריס וקשה היכי פריך עלה מכלל דהנך כל דהו אימא לא אלא שפחותים מדרב נחמן וא"ת לאידך גירסא נמי מנא ליה כל דהו דלמא מכלל דהנך פחותים ממומחה אבל כל דהו לא וי"ל דפשיטא ליה דחכם דר' יהודה לאו כחכם דלעיל דאיירי במומחה דאפי' רבי יהודה מודה דיחיד מומחה מתיר את הנדר וכאן דלא איירי במומחה מה שיעור נותן לאינך ומיהו קשה דא"כ מנא ליה דאתי לאפוקי מדרבי יהודה כיון דרבי יהודה לא איירי במומחה דלמא רבי חייא בר אבא מודה דבעינן אחד מהם כחכם דר' יהודה ודוחק לומר דג' מפירין את הנדר משמע ליה שלשתן שוין: ויין נסך . אע"ג דבפ' ג' דהוריות (דף יא.) קאמר דסתמו הוי אפיקורוס ביין נסך כמו בנבילות מ"מ לא חשיב נפש קצה בו ועוד דהכא מסקינן על ידי תערובות: מתני' מן החסחוס . לשון חנוך הוא כמו ראשי כנפים והחסחין בפרק כיצד צולין (פסחים פד.) ובדל האוזן מתרגם חסחוס דאודנא (עמוס ג): מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין . כה"ג דרשינן בפ"ק דקדושין (דף כד:) גבי שן ועין וא"ת ומ"ט לא הוי הכא מומא כשנפלה שינו כיון דחשיב מום שבגלוי ואינו חוזר דלקמן בפרק מומין אלו (בכורות דף מד.) לא פסלינן ניטלו שיניו גבי אדם אלא משום מראית העין דאינו שוה בזרעו של אהרן מכלל דבבהמה כשר ואפי' גבי אדם לא מיפסל בשן אחד ודוקא בחוטין החיצונות שנפגמו ושנגממו ובפנימיות שנעקרו ינציב"ש בלע"ז כדפירש בקונטרס קאמר בסמוך גבי בהמה דהוי מום אבל ניטלו שינים לא וי"ל דשאני גבי עבד דגלי קרא אבל הכא שכך דרך שהשינים נופלות מחמת זקנה לא הוי כעין פסח ועור ומיהו צריך טעם אחר דה"נ עיניו מחמת זקנה וא"ת מאי שנא דהכהו על אזנו וחרשו חשיב מום התם ועבד יוצא לחירות דהוי מום שבגלוי ואינו חוזר ולקמן בפרק אלו מומין (בכורות דף מה:) תנן חרש שוטה (וקטן) פסולין באדם וכשרין בבהמה באדם לא מיפסלי אלא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן כדמפרש לקמן בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים וי"ל דגבי עבד גלי רחמנא דבדבר קל חשיב מום לצאת בו לחירות שמשתחרר בשינו:

מום רע לא מיקרי . אלא בגלוי שמנוולו: אי הכי . דכל מום ריבויא הוא: השתא מיפרק לא פרקינן עלייהו . פסולי המוקדשין: מישחט שחיטנה עלייהו . בכור בחוץ: כשהוא אומר . פסוק אחר ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך: אם כן . דבעל מום עובר נמי נפדין פסח ועור מאי אהני ליה דמשמע מומין קבועין ולא עוברין: בידי שמים . שנולד עמו: שתחגור . שתעכב בה צפורן אם בודקין כבדיקת סכין: אלא דתנא קמא ור' יוסי . דכרשינה אינה גדולה מעדשה אלא מעט: הסול . קיסם שראשו חד שקורין ברוק"א: סירא . קוץ: מקדח . טריבל"א: מכתב . עט ברזל: אף כל של מתכת . ובפ"ק דקדושין מפרש פלוגתייהו דרבי דריש כללי ופרטי ור' יוסי דריש ריבויי ומיעוטי: בריבי . אדם גדול: במילת . אליה: היאך הוא עושה בעל מום . הא הדר בריא: הא אין רוצעין . בניחותא. הא ודאי אין רוצעין אלא בגובה של אוזן שהוא סחוס ומכל מקום קשיא דקתני הכא דמן הרציעה נעשה בעל מום וקאמר רבי יוסי ברבי יהודה דרציעה ישנה במחט דלא הוי כעדשה: כאן לשחוט כאן לפסול . יש מומין הרבה בבכור שפוסלים אותו ליקרב על גבי מזבח ואין מכשירין אותו לישחט כדתנן אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה כו': הינדא . בלשון זה היו מכירין ובלשון לע"ז ויצ"א: כרשינה . העומד בנקב בדוחק ואע"פ שאינה נכנסת (עמו) ויוצאת בו הוי מום או דלמא לא הוי מום עד שיהא הנקב רחב שכרשינה תהא נכנסת ויוצאת בו: כיוצא בה שמעתי . מסיפא נפקא לן דקאמר מקדח וחיסומו שנינו דהיינו נכנס ויוצא: השדרה והגולגולת . שלימין מטמאין באהל ושאר עצמות אין מטמאין באהל וכמה יחסרו ולא יטמאו: ה"ג ויתיב רב חסדא וקמיבעיא ליה ואיתמר רב ספרא אמר שמעתא א"ל רב תחליפא לרב חסדא דהכי אתנייה שמואל: וסימניך . שלא תטעה מי אמר שמעתא ומי מתניתא תני רב יהודה בר שמואל דאשכחן מקומות הרבה בש"ס דאיירי רב שמואל בר יהודה בל' מתניתא תני רב שמואל בר יהודה במסכת ע"ז רפואות דאין מעמידין (דף כח:): וא"ל . רב חסדא לרב תחליפא: אם כן . דבית הלל כסלע אמר עשית ב"ש וב"ה אחד: מאור . חלון שלא נעשה בידי אדם שנפל הכותל מאליו מעט בין בית לבית: שיעורו . להביא טומאה מבית זה לבית זה: כמלא אגרוף גדול . דכיון דלא נעשה בידי אדם בציר מהכי לא חשיב: בן אבטיח . שם האיש בעל בשר: וישנו . לאותו אגרוף: של לשכה . שמונח בלשכה לקדוח את הצריך לבדק הבית: כפונדיון האיטלקי וכסלע נירונית . כלומר לזה ולזה דומה: וישנו . לאותו סלע ולאותו פונדיון:

נעקרו אין נפגמו ונגממו לא . הוי מצי לאתויי מההיא דלקמן דקא חשיב בהדיא גבי ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה חוטין הפנימיות שנפגמו ונגממו אלא ניחא לאתויי מדיוקא דרישא דמוכח דאע"ג דבחיצוניות הוי מום שבגלוי בפנימיות לא הוי מום: השתא מיפרק לא פרקינן עילוי' כו' . וא"ת להאי שנוייא קמא דנפיק מום עובר מק"ו פסח ועור מאי אהני ליה וי"ל דקסבר השתא דאי לא כתיב פסח ועור קמרבינן מכל מום רע מום עובר והוה אמינא דאתא לאפוקי מק"ו ולא ממעטינן נמי ממום רע מומין שבסתר: לרבות כל דבר שנלקח ביד . בפרק קמא דקדושין (דף כא:) מפרש משום דדריש ריבויי ומיעוטי ולקחת ריבה מרצע מיעט ונתת באזנו חזר וריבה מאי רבי רבי כל מילי מאי מיעט מיעט סם ותימה דמולקחת מרבינן כל דבר הנלקח ביד ואם סם לא מקרי נלקח ביד למה לי ריבה ומיעט וריבה מלשון ולקחת לחוד לא מתרבי אלא דבר הנלקח ביד וי"ל דמלשון ולקחת לא דריש אלא הכי קאמר לרבות כל דבר הנלקח ביד משום דדרשינן ריבויי ומיעוטי: כאן לשחוט כאן לפסול . מדפסיל כהן משמע דהוי מום דאורייתא ושמא האי דאין שוחטין משום דאין ניכר יפה וגזרינן אטו מומין שבסתר אי נמי האי דמפסיל כהן משום דאינו שוה בזרעו של אהרן א"נ מום עובר הוא ובעינן שלא יפסל אפילו לפי שעה משום דכתיב [ושב] אל משפחתו דדרשי' בקדושין (שם) למותר שבמשפחתו: כדי שינטל מן החי וימות . ובכמלא מקדח וימות לב"ש כדקאמר בפ"ק דעירובין (דף ז.) וכן לטרפה ומשמע דאתרוייהו קאי אשדרה ואגולגולת אלא ב"ה אתו למימר דשיעורו כמלא מקדח הוי טפי מכדי שינטל מן החי וימות לדידהו ורבינו תם נמי דמפרש דלא קאי וכן לטרפה אגולגולת מדלא פריך בריש אלו טריפות (חולין דף מב:) והאיכא כמה חסרון בגולגולת כדפריך מחסרון בשדרה משום דבנקיבת הקרום הוי טריפה בלא חסרון והא דקרי בעירובין (דף ז.) שדרה וגולגולת תרי חומרי דסתרי אהדדי משום דהוו פליגי גבי טריפות דאדם דאית ליה מזלא ואית ליה טפי חיות ולא מיטרף בנקיבת קרום בלא חסרון עמו מ"מ לפירושו נמי צ"ל כן כמו שפירשנו דבשיעורא דב"ש ימות (לב"ש) כמו לב"ה בשיעורא דידהו ומיהו מה שמדקדק ר"ת מדלא פריך בריש אלו טריפות (חולין דף מב:) מחסרון דגולגולת לאו פירכא הוא דמצינן למימר דטריפות של חסרון לא הוי אלא משום דסופו של קרום לינקב כמו ריאה דדמיא לדיותא : ולכוחלא (שם מז:) ועוד קשה לפי שמחלק בין דאדם לטרפות דבהמות דבריש אלו טריפות (שם מג.) מדמי להו דפריך להו מאיוב ישפוך לארץ מרירתי ועדיין איוב קיים ומיהו הוה יכול ר"ת לפרש דלא מטעם מזלא חשיב טריפה בבהמה טפי מאדם אלא כגון דניקב קרום של מוח העליון ולא התחתון ובבהמה קרום התחתון רך ואין מגין על המוח אבל באדם התחתון קשה ומגין משום הכי בעי חסרון עם נקיבת העליון אבל בדבר ששוין בזה ובזה אין לחלק ביניהם כלל: