דף יומי מנחות פט. / פט:

וליעבד זהב כל דהו . לאותם פי נרות ולא ליבעו זהב טהור קא משמע לן דצריך זהב טהור: מת"ל בשמו בשמן שני פעמים . חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן (ויקרא ז): חד ריבוי . דחד בשמן צריך לגופיה ואידך בשמן חד ריבויא לחוד: הרי הוא ככל המנחות ללוג . דלא מצינו חלות ורקיקין בלא שמן: עכשיו שנאמר בשמן בשמן . דלא צריכי כלל: מתחלק לג' מינין . בשוה שיתן כביצה לכל מין ומין: כשהוא אומר בשמן ברבוכה שאין ת"ל . שהרי מצינו שמן ברבוכה בחביתין דכתיב על מחבת בשמן תעשה מורבכת (ויקרא ו): ריבה שמן ברבוכה . שיתן בה שמן יותר מבשאר המינין: הלכה למשה מסיני . הוא דחציו לחלות וחציו לרבוכה ולאו מקרא אתי: ת"ר ועשרון סלת אחד בלול בשמן למנחה ולוג שמן וגו' . במצורע כתיב לימד על עשרון שיהא כל עשרון סלת טעון לוג שמן: אפילו מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוג של שמן . דבהכי נבללות כדאמר לקמן (מנחות דף קג:) ששים עשרון נבללין בכלי אחד ששים ואחד אין נבללין: שנאמר למנחה . כלומר כמה שתהא המנחה גדולה אין לה אלא לוג שמן: מצורע . עשיר שמביא [שלש] קרבנות מביא שלשה עשרונות למנחה הכי נמי בעני דלא מייתי אלא חד קרבן לאשם בחד עשרון סגי כי איצטריך קרא לכדאמרן ללמד על עשרון שטעון לוג: ואידך . רבי אליעזר בן יעקב אומר אפי' הכי איצטריך לגופיה ס"ד וכו': לגמרי . זבח בלא מנחה כלל לא אשכחן ולא מצית למימר דלהכי איצטריך: ורבנן . דלית להו האי סברא דאפי' מנחה של ס' עשרון אין לה אלא לוג אחד: האי למנחה . צריך דכל מנחה אינה פחותה מעשרון: ששה לוגין יין ושמן לפר . דכתיב (במדבר כח) חצי ההין יהיה לפר ושמן דכתיב (שם טו) בלול בשמן חצי ההין וארבעה לוגין יין ושמן לאיל דכתיב (שם כח) ושלישית ההין לאיל והוא הדין לשמן: זה בגמטריא תריסר הוי . ואי קשיא לך אימא תריסר רביעית הא לא קשיא דלא אשכחן מדאורייתא מדה פחותה מלוג להכי אמרי' י"ב לוג: שכשר מערב ועד בקר . שתהא כשרה אחר תמיד בין הערבים ואחר כל העבודות אלא זו: ושיערו חכמים חצי לוג מאורתא . והיכי שיערו איכא דאמרי מלמעלה למטה שיערו שבתחלה נתנו שמן בנר ונשתייר בבקר ובלילה השני פחתו עד ששיערו הדבר שלא היה צריך יותר מחצי לוג אפילו בליל ארוך וכן נותן אפילו בליל קצר ומה שנשתייר בבוקר זורק לחוץ ואיכא דאמר בקיץ היה עושה פתילה עבה ובחורף הוה פתילה דקה כדי שיכלה בקיץ נמי בבקר ולמ"ד ממטה למעלה שבתחלה נתנו רביעית ועמדו שם וראו שאין סיפוק ושוב הוסיפו עד חצי לוג: מאן דאמר ממטה למעלה התורה חסה על ממונן של ישראל . שאילו היה נותנין בו לוג לכתחלה ומה שמשייר למחר היו שופכין לחוץ איכא חסרון: אין עניות במקום עשירות . אין חוששין במה ששופך לחוץ: מתני' מערבין נסכי פרים . האי מיין ושמן קאמר והכי קאמר מערבין מיין נסכי פרים ביין נסכי אילים ואע"ג דלפר אית ליה שלשה עשרון סלת וחצי ההין יין ושמן ולאיל ב' עשרון סלת ושלישית ההין יין וכן שמן אעפ"כ מערבים זה בזה משום דשניהם בלילתן שוה דלתרוייהו איכא שני לוגין לעשרון דבאיל כתיב שלישית ההין לאיל דהיינו ד' לוגין וה"ה לשמן [וכתיב שני עשרונים ובפרים כתיב חצי הין דהיינו ששה לוגין וה"ה שמן] וכתיב שלשה עשרונים לפר דהיינו ב' לוגין לעשרון וכיון דבלילתן שוה משום הכי מערבין נסכיהן: ומערבין נמי נסכי כבשים בנסכי כבשים . כגון בנסכי מוספין משום דתרוייהו בלילתן רכה דבשניהן יש ג' לוגין שמן לעשרון דכתיב (שם כח) ועשרון לכבש וכתיב (שם) ורביעית ההין לכבש יין דהיינו ג' לוגין וכן שמן וכן נמי מערבין נסכי כבשים של יחיד בנסכי כבשים של צבור וכן נמי מערבין נסכי כבשים של היום בנסכי כבשים של אמש כדאמרינן (לעיל מנחות דף טו:) מביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן עד י' ימים:

וליעבד זהב כל דהו. ולא ליעבד זהב טהור ולפי זה גרסינן לעיל שיהא כולו זהב טהור ואי גרסינן הכא וליעביד כל דהו אתי שפיר אע"ג דלא גרסי' לעיל טהור אלא שיהו כולן זהב: חד ריבוי הוא. דחד בשמן קאמר דאיצטריך לגופיה דטעון שמן בכל המנחות ללוג תימה דכי האי גוונא קרי ריבוי אחר ריבוי לעיל בהקומץ רבה (מנחות דף לד.) דתניא מזוזות שומע אני מיעוט מזוזות שתים כשהוא אומר מזוזות בפרשה שניה שאין ת"ל הוי ריבוי אחר ריבוי: חצי לוג לכל נר ונר. תימה למה היה צריך לקדש השמן בכלי שרת: אין לך עבודה שכשרה מערב ועד בוקר אלא זו בלבד. צריך ליישב הקטרת אברין ותרומת הדשן ויש לפרש דלא דמי דהקטרת אברים מתחלת מבעוד יום כדאמר בפרק ר' ישמעאל (לעיל מנחות עב.) דחביבה מצוה בשעתה ותרומת הדשן לא מתחלא משקיעת החמה: ושיערו רבנן חצי לוג מאורתא ועד צפרא. ואם משתייר מן השמן בתקופת תמוז לא חיישינן ובירושלמי אמרינן דבימות הקיץ היו עושין פתילה גסה ובימות החורף פתילה דקה ומיהו כששיערו מתחילה שיערו בפתילה בינונית: אין עניות במקום עשירות. ואף על פי שיכול לשער בשמן של חול מ"מ אין עניות במקום עשירות:

וכן נמי מערבין נסכי כבשים של היום בנסכי כבשים של אמש כדאמרינן (לעיל מנחות דף טו:) מביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן עד י' ימים: אבל אין מערבין וכו' . משום דהללו בלילתן רכה והללו בלילתן עבה: בללן . לנסכי פרים בפני עצמן ולנסכי כבשים בפני עצמן ושוב נתערבו כשרין ואם נתערבו עד שלא בלל פסולה: גמ' שלא יערב חלבים . הכי נמי לא יערב נסכים: אמר רבי יוחנן . לא תימא מערבין לכתחלה אלא אם נתערבו קאמר והא דקתני והקטירו שלא יערב לכתחלה מיירי: אי הכי . דקתני במתניתין אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים דאפי' נתערבו דיעבד נמי לא: והא מדקתני סיפא נתערבו כשרות . דהיינו דיעבד: מכלל דרישא אין מערבין לכתחלה . וה"ה רישא דרישא נמי מערבין לכתחלה והדר קשיא לדוכתי' שלא יערב חלבים בחלבים: אמר אביי . ודאי רישא דמתניתין דתני מערבין לכתחילה היא ולא תיקשי לך דנתערבו נסכים דמתני' ביינות קמיירי והכי קאמר מערבין יינן של נסכים פרים ואילים לכתחלה אם נתערב כבר סלתן ושמנן מאיליהן הואיל והתחיל לערב ליכא משום לא יערב חלבים והא דתני אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים אפי' היכא דנתערב סלתן ושמנן: ויין לכתחלה לא . אפי' דאילים ופרים אם לא נתערב סלתן ושמנן והא תניא בד"א דאין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים בסלת ושמן אבל יין מערבין לכתחילה בין נתערב סלתו ושמנו בין לא נתערב: אלא אמר אביי היכא דהוקטר כבר סלתן ושמנן . של פרים ואילים כמצותן: מערב נמי יין . לכתחלה דליכא למיחש דילמא אתי לערובי סלתן ושמנן דבני הקטרה נינהו ואיכא משום והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים שהרי כבר מעורבין ועומדין ואם לאו דלא הוקטר סלתן ושמנן אין מערבין דחיישינן דלמא אתי לעירובי סלת ושמן לכתחלה דאסור שלא יערב חלבים בחלבים והא דקתני ברייתא אבל יין מערבין היינו אם הוקטר סלתן ושמנן והא דקתני מציעתא דמתניתין אבל אין מערבין היינו בשלא נתערבו סלתן ושמנן: אע"פ שמנחתו כפולה . דכתיב ומנחתם שני עשרונים ושאר כבשים אין להם אלא עשרון לכבש: לא היו נסכיו כפולים . אלא ג' לוגין יין וג' לוגין שמן: לימד על כבש . כלומר דלימד בזבח זה מה שלא לימד בכל הזבחים: שנבלל עם מנחתו . וסלתו כפולה היא כך יהא שמנו כפול: מאי תלמודא . היכי משמע מן ונסכו שאין שמנו כפול: נסכה של מנחה . דהיינו שמן כנסכו של כבש דהיינו יין: טעון נסכים . כמו שאם שחטו לשמן ולהכי נקט אשם מצורע דאילו אשם דעלמא אם שחטו שלא לשמן קרב בלא נסכים כדמעיקרא אבל אשם מצורע דטעון נסכים איצטריך למימר דכי שחטו שלא לשמן טעון נסכים: שאם אי אתה אומר כן . דטעון נסכים אלא יקריב בלא נסכים: פסלתו . מליקרב ע"ג המזבח דלמצורע לא חזי שהרי נשחט שלא לשמו ולעולה לא חזי שהרי לא ניתק לרעייה ואין ראוי לנדבה דאשם לא אתי בנדבה אבל נסכים אתו למזבח ואשם לכהנים וצריך אשם אחר להכשירו: כבש הבא עם העומר . דומיא דאשם מצורע דכי היכי דאשם מצורע טעון נסכים ואין שאר אשמות טעונין נסכים כך כבש הבא עם העומר נשתנית מנחתו משאר מנחות כבשים דאילו שאר כבשים אין טעונין אלא עשרון וזה טעון ב' עשרונות להכי נקט כבש הבא עם העומר: תמיד של שחר יהא טעון ב' גזירין בכהן אחד . כדמפרש במסכת יומא (דף כו:) ובער עליה הכהן עצים אבל בין הערבים ב' גזירין בב' כהנים כדכתיב ובער וערכו: אין הכי נמי . דצריך למיעבד להו דינייהו כאילו נשחטו לשמן כמו אשם מצורע: אלא אמר אביי . הא דלא אמרי אלא באשם מצורע חדא מינייהו נקט: בשלמא הנך . כבשים דעומר ותמיד ששחטן שלא לשמן לעולם אימא לך דלא צריכי הלכתייהו כדמעיקרא לא גזירין ולא מנחה כפולה ואפילו הכי לא מיפסלו למיקרב למזבח משום דעולות נינהו ואי לא חזו כו':

בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן [ונתערבו] כשרות. כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בהקומץ רבה (לעיל מנחות כג.) דאמרי חרב שנתערב בבלול יקרב: ואם עד שלא בלל נתערבו פסולות. דבעינן ראוי לבילה: והא מדקתני סיפא בללן אלו בפני עצמן כו'. תימה מאי קשיא דלעולם אין מערבין אפי' נתערבו נמי לא וכגון שלא בלל ונראה דלא מייתי ההוא דאין מערבין אלא משום דסיפא דבללן אלו בפני עצמן כו' עלה קאי אנסכי כבשים בנסכי פרים ואילים אבל לא דייק כלל אלא מהא דמדקתני סיפא ונתערבו בלשון דיעבד מכלל דמערבין דרישא לכתחילה קאמר: שאם אי אתה אומר כן פסלתו. תימה אם כן כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן דתניא בפ' התכלת (לעיל מנחות מח.) הדם יזרק והבשר יאכל אמאי הא כיון דבעי לחם ולא קדש הלחם יפסל וכן תודה ששחטה שלא לשמה תיפסל כיון דלא קדש הלחם ושלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן דקאמר דאין טעונין לא לחם ולא זרוע וכן מפריש מעות לנזירותו ומת דאמר בפ' קמא (לעיל מנחות ד:) דמי שלמים יביא בהן שלמים ואין טעונים לחם ולרבא ניחא דמשני בשלמא הנך עולות נינהו אי לא חזו לעולת חובה חזו לעולת נדבה הכא נמי שלמים נינהו אי לא חזו לשלמי חובה חזו לשלמי נדבה אלא לאביי קשיא ואפי' לרבא נמי קשה דהא ציבור לא מייתו שלמי נדבה ויש לומר דלחם לא דמי לנסכים דנסכים חשיבי טפי כגוף הקרבן משום דקרבי למזבח אבל לחם לא חשיב כגוף הקרבן משום דאין בו למזבח וזרוע בשילה נמי אף על גב דגופא דזיבחא הוא אין לחוש בכך דשלמי נזיר גופייהו אפי' לא היה מקיים בהן מצות זרוע בשילה לא היו פסולין בכך הואיל ונעשו העבודות כמצותן: תמיד של שחר טעון שני גזירין. בכהן אחד אחר סידור כל המערכה ושל בין הערבים בשני כהנים ושני גזירין כדמפרש בפרק ב' דמסכת יומא (דף כו:) כך פירש בקונטרס והכי תנן התם בפרק ב' (ג"ז שם) דתמיד קרב בתשעה בעשרה באחד עשר לא פחות ולא יותר עצמו בתשעה בחג ביד אחד צלוחית של מים הרי כאן עשרה בין הערבים בי"א עצמו בתשעה ושנים בידן שני גזירי עצים והשתא תימה אי גזירי עצים דתמיד של שחר בכהן אחד הוה ליה עצמו בעשרה או באחד עשר אי טעונים שני כהנים וצריך לומר דלא חשיבא שני גזירין של שחרית משום דלפני שחיטת תמיד השחר הן משכימין לסדר המערכה לא חשיב אלא העוסקין בשעת התמיד דסידור שני גזירין היה אפילו קודם תרומת הדשן כדאיתא בסידור המערכה דאביי בפרק אמר להן הממונה (יומא דף לג.) והיינו דאמר בירושלמי בפ"ב דיומא אמר רבי יוחנן לא גזרו על שני גזירין בשחרית פי' שיהו בשעת הקטרת איברים א"ר אסי מתניתין אמרה כן בכל יום קרב בין הערבים באחד עשר ולא אמר בשחרית כלום ומהשתא ליכא למידק מהתם כלל אי הויא בכהן אחד או בשני כהנים ומיהו יש לדקדק מהא דתניא התם בגמ' ביומא (דף כו:) מנין לתמיד של בין הערבים שטעון שני גזירין בשני כהנים שנאמר וערכו עצים על האש אם אינו ענין לתמיד של שחר שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבקר תניהו ענין לתמיד של בין הערבים ואימא אידי ואידי בתמיד של שחר וקאמר רחמנא ניעבד בחד והדר נעביד בתרי אלמא משמע בהדיא דשל שחר בחד משום דכתיב וביער לשון יחיד ושל בין הערבים בתרי משום דכתיב וערכו לשון רבים ועוד תניא התם (דף כז:) בסוף פירקא מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה ובשני גזירי עצים: