דף יומי חולין מה. / מה:

אתייקורי מתייקרי בי . נכבדין הם במה שאני סועד אצלם והנאתם היא ואין זו מתנה: כנפה . הגרגרת סביב סביב להיקפה נקבים דקים כנפה: מצטרפין הנקבים לרובא . אילו היו כולן מחוברים יחד היה רובא נפסק טרפה: ובגולגולת . לגבי אהל המת תניא (אהלות פ"ב משנה ג) בההיא דכמה חסרון בשדרה קתני סיפא ובגולגולת כדי שינטל מן החי וימות הוי חסרון ולא מטמא ואמרינן בבכורות (דף לח.) כמה ינטל מן החי וימות כמלא מקדח של רופאים ותני עלה דאם יש בו נקב אחד ארוך שאין עגול רואים אותו אם יתנו ארכו לעגלו והוי כמלא מקדח הוי חסרון או אפילו יש בו נקבים קטנים הרבה כולן מצטרפין לכמלא מקדח: אלמא כיון . דשיעור חסרון גולגולת כמלא מקדח הוא מצטרפין נקבים הקטנים לכמלא מקדח כאילו הוי חד נקב ולא יהבינן בהו שיעורא אחרינא: והכא נמי . אע"ג דבפסוקות שיעורא לרובא גבי נקובה תנן במתניתין (לקמן חולין דף נד.) עד כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי אלמא נקב הקנה טריפתו בכאיסר וגבי נקבים קטנים בעי כאיסר לשעורינהו: אישתמיטתיה . להאי מקשה: מצטרפין לרובא . דהוו כפסיקה בעלמא דלא מיחסרא וניקבה כנפה נמי בדליכא חסרון: ניטלה הימנה רצועה . לארכה דאיכא חסרון: מצטרפת לכאיסר . אי כי מעגלת לה הויא איסר טרפה: בעופא . נקבים דחסרון בעוף דליכא למימר בגרגרת דידיה כאיסר בכמה הוי שיעוריה: מקפלו . חותך למטה מן הנקבים ובצדיהם עד שיוכל לקפל הרצועה שהן בה כלפי פי הקנה ומניחו למקום הנקבים ע"פ הקנה: אם חופה . בין הנקבים והשלם שבין נקב לנקב את רוב הקנה אע"ג דבנקבים גרידי ליכא רובא: טריפה . הואיל ויש בהן חסרון ושיעור סמיכת נקבים זה לזה כנפה דהא אניקבה כנפה קיימינן: וסימניך . שלא תשכח שמועה זו ולא תימא כאיסר או מצטרפין לרובא: נפיא . כעין שעושין הנפה שמניחין שם יריעות זנב הסוס על פי העוגל. וזה סימן יהא לך נקבה כנפה שאלת ומעשה נפה השיבוך: נפחתה כמין דלת . ולא נטל הפחת אלא תלוי ועומד זקוף שם כעין דלת במזוזתו: כדי שיכנס איסר לרחבו . ושיעור גדול הוא זה מאיסר דהכא בעינן נכנס ויוצא משום דאין כאן חסרון והדלת סותם את הנקב: נסדקה . לארכה. וקילא מכולהו דהיכא דנפסק לרחבה ברובא מתוך שהריאה מושכת למטה והצואר מושך למעלה ניתק והולך לגמרי ולא הדר חלים שולדר"א בלע"ז אבל לארכה כל כמה שהצואר נמשך הסדק סוגר והולך הלכך הדר חלים: חוליא . טבעת שמעתי. ובעיני נראה שהן שלש טבעות כדאמרינן במנחות (דף לט.) כדי שיכרוך וישנה וישלש הויא חוליא לגבי ציצית: מה חוליא ומה חוליא . למה לכם החוליות הללו דקאמר רב: הכי גרסינן אמרוה קמיה דרבי יוחנן משמיה דרבי יונתן הכי ולא גרסינן איכא דאמרי: הכי . כדקאמר רבי יוחנן משהו למעלה ומשהו למטה אמרוה קמיה משמיה דרבי יונתן: חברין בבלאי . רבי יונתן מבבל סליק: כי האי טעמא . לשבח קאמר: מטבעת הגדולה . כרבי יוסי ברבי יהודה ומחלוקתו בפ"ק (לעיל חולין דף יח.) נקט לה מיהו אנן קיימא לן כרבי חנינא בן אנטיגנוס דמשפוי כובע ולמטה כשרה דהיינו למעלה מן הטבעת: כנפי ריאה . אוני ריאה: התחתונה . כדמפרש רבא תחתונה כשהבהמה תלויה דהיינו אונות קטנות שהיא עליונה כשאוחזין בקנה והריאה תלויה למטה: כנפי . כמות שהן נמתחין ופורשין כנפים למעלה אע"פ שהקנה יורד ביניהם עד מקום חיבורן: שאני אומר כל שפושטת צוארה ורועה . ולא יותר לכך אני מפרש תחתונה שהיא עליונה שלא תאמר תחתונה כשאוחזין הקנה דהיינו כנגד כל הריאה: שלא תאנס . למשוך הסימנים חוץ לחזה בידי אדם: אנסה עצמה . לפשוט מאד צוארה בשעת שחיטה מהו: תיקו . ולחומרא וכן הלכה: למטה מן החזה . למקום שאין ראוי לשחיטה: נידון כריאה . בנקב משהו ולא ברוב כגרגרת: ת"ר איזהו חזה . לגבי חזה ושוק של שלמים הניתן לכהנים: הרואה את הקרקע . אינו משבר מן הצלעות בגובה הצדדין כלום אלא השומן התחתון כמות שהוא בחסחוס שבראשי הצלעות: למעלה עד הכרס וכו' . ושיעור ארכו למעלה עד הכרס כשהבהמה תלויה להפשיט היו נוטלים אותו וחותך ב' צלעות הקטנות העליונות עמו משתי דפנות אחד מכאן ואחד מכאן והן שסביב הקנה ונקראין פורציל"א: קרמא עילאה . המחובר לגולגולת מבפנים: ואע"ג דלא אינקיב תתאה . הקרום הרך שהמוח מונח בתוכו: חייתא . שק כמו (ב"מ דף יד:) חייתא דקיטרי: דמתנח ביה מוחא . שהמוח מונח בתוכו: כנגדו בביצים ניכר . בביצי זכר אתה יכול להכיר רביצת המוח שגם להן יש שני קרומים לבד הכיס והאחד חיצון ואחד שהביצים מונחים בו. ומתוך שקרום התחתון של מוח דק מאד ואין ניכר לגמרי ונראה כמוח עצמו הוא נותן לו סימן בביצים: כל מה שבקדרה . בגולגולת עד שלא התחיל לצאת מן הקדרה ליעשות חוט שהרי חוט השדרה מן המוח הוא בא: נידון כמוח . בנקב משהו: לימשך . לצאת מן הקדרה לצד החוט: נידון כחוט . בפסיקת הרוב:

מצטרפין לכמלא מקדח . לאו משום דבעו למיסתם כב"ש אלא משום דב"ש פירשו שיעור נקט שיעורא דב"ש: אישתמיטתיה הא דאמר כו' . ס"ד דרב ירמיה דאפילו בנקבים שיש בהם חסרון קאמר דמצטרפין לרובה מדנקט כנפה דמשמע כנקבי נפה שיש בהם חסרון איירי ומסיק דבשאין בהן חסרון איירי ולא נקט נפה אלא לומר דמלאה נקבים כנפה ולשון אישתמיטתי' קשה: ניטלה ממנה רצועה מצטרפת לכאיסר . תימה לישמועינן ניקבה וכ"ש רצועה: כדי שיכנס איסר לרחבו . פירוש לרחבו של איסר שיושיבהו שם על רחבו ויכנס לאפוקי דרך עוביו: אנסה עצמה . שפשטה ראשה יותר מדאי ליטול ירק בבור: חותך שתי צלעות מכאן ומכאן . פירש ר"ח שתים מכאן ושתים מכאן והאי חזה לא הוי כההוא דמסכת תמיד (דף לא.) שלא היו שם שום צלעות כדתנן בפ' לא היו כופתין:

פולין . גלנ"ץ: על פי הקדרה . למקום חבור הצואר והגולגולת: ופולין עצמן . מוח שכנגד הפולין: חלל גדול . חלל האמצעי: חלל קטן . הרבה חדרים קטנים יש לו סביב: סמפון גדול . אמצעי שבאומה: התם לבית הסמפונות קתני . ולא תני לבית הסמפון אבל הכא לא תני לבית החללים אלא לבית חללו: קנה הלב . לקמן מפרש: במשהו . אם ניקב:
כל חלב מקרי חלב בין טמא בין טהור ושומן אינו אלא לשון חכמים כגון גבי שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן דעל כרחך קרי ליה שומן משום דגבי חלב תנייה: על גבי דפנות . היורד על הצלעות מן השדרה: על גבי דפנות ס"ד . ומאי חיותא תליא ביה: שעל גבי דופני ריאה . קנה שומן שיורד בין שתי ערוגות הריאה ודבוק בשדרה ומחובר לחלל הלב: תלתא קני הוו . לאחר שהקנה נכנס לחזה מתפצל לשלשה: חד פריש לריאה . ומתחלק בתוכה והן הן סמפונות: דריאה כי ריאה . בנקב משהו: דכבדא כי כבדא . עד שינטל כולו כדתנן (לעיל חולין מב.) גבי כבד ולא נשתייר ממנה כלום: דליבא פליגי . רב ושמואל לעיל: מתני איפכא . דריאה עד שינטל ככבדא ודכבדא כי ריאה במשהו ודליבא פליגי רב ושמואל. וכלישנא קמא מסתברא דהא קם ליה רבי יוחנן כוותיה דאמר לעיל ניקב למטה מן החזה נידון כריאה: אמרה לשמעתא דרב . דאמר במשהו קמיה דשמואל ואכתי לא הוה שמיע ליה דרב בסורא הוה ראש ישיבה והתם הוה אמר שמעתתיה ושמואל הוה בנהרדעא: אבא . רב. הכי הוה קרי ליה שמואל דרב הוה עדיף מיניה אני שמעתי אבא ואית דגרסי אבא חברי: הורה רבי . שבא מעשה לידו והורה להחמיר ולא סמך על דבריו: רוב עורו . אם נחתך רוב היקף עורו סביב אע"פ שהמוח לא נפרד כלום טרפה: ואמרי לה רוב מוחו . דכיון שנפסק ונפרד המוח מבפנים אע"ג שהעור כולו קיים טרפה: כ"ש רוב עורו . שהרי רוב העור מחזיקו וכיון שנפסק העור סוף המוח לפרד ולצאת: ניולי . שם חכם: בדיק ברוב עורו . ואשכח דלא איפסיק רוביה והדר בעי למיבדק ברוב מוחו דניהוי נמי קיים: נתמרך פסול נתמסמס פסול גרסינן . ואחוט השדרה קאי. אע"ג דהמסמסה קילא מהמרכה כדמפרש ואזיל אפילו הכי תנא תרווייהו דאי תנא המסמסה לחודה הוה מפרשינן דהיינו נשפך כקיתון. המרכה לשון מורך שנתרככה ונעשית המוח בתוך הקרום כמים ונשפך מראשו לסופו ומסופו לראשו ואם היו נוקבין אותו היה יוצא דרך הנקב: ואינו יכול לעמוד . מפני שנעשה צלול אבל לא כל כך שיהיה נשפך כקיתון של מים אבל כשאוחזין אותו ומניח קצתו למעלה מידו הוא נכפף ונופל: מפני כבדו . שהוא עב וכבד אבל לא נתרכך מבפנים מהו חולי הוא זה שמכבידו או לא. וכל הני נתמרך ונתמסמס בכלל נפסק החוט הן דקים להו לרבנן שמתוך ליקוי זה עתיד לינקב וליפסק אי נמי אין פיסוק גדול מזה אע"ג דאמרן מוח זה לא מעלה ולא מוריד ה"מ בהפרדה אבל בהמרכה לא: תיקו . וכל תיקו דאיסורא לחומרא: נתמסמס פסול . כדקאמרת: נתמזמז כשר . ולהכי הדר נקט נתמסמס פסול דלא תימא נתמזמז ונתמסמס חדא הוא ולאיפלוגי עליה אתא: נתמזמז . נתרוקן מהמוח מקצתו מאליו: טרייה . מינציי"ר בלע"ז: נתמזמז מוחיה דדין . דואג היה עליו ואומר אוי לו לזה שנתמזמז מוחו: שאינו מוליד . תולדות האיש מן המוח היא באה שגיד הנשה של ירך וגיד הגוייה כולן מחוברין לחוט השדרה שהוא מתפצל ויוצא מתחת השדרה ונעשה גיד אצל הירכים ונכנס לתוכו: עד היכן חוט השדרה . עד היכן כחו של חוט להיות בהמה טרפה בפסיקתו. החוט יוצא מן המוח והולך על פני כל השדרה והאליה עד סוף הזנב: עד בין הפרשות . עד מקום שהוא מתפרש ומתפצל פצולין. כנגד הירכים הוא מתחיל ליפצל ויוצא ראש א' לירך זו ואחד לזו והאמצעי יורד לזנב ולמטה מאותן פיצולין כנגד שתי אצבעות הוא חוזר ומתפצל עוד לג' ולמטה מהם עוד מתפצל וכן בהרבה מקומות עד סופו. ואם נפסק מן המוח ועד בין הפרשות הללו כל מקום שנפסק שם רובו טרפה ואם למטה מבין הפרשות נפסק כבר תשש כחו והיריכים מעמידין את שדרתו ואינה מתה בכך: אייתי ליה גדי שמן . שחוט ומופשט ולא היה לו שהות לעכב עד שיקרענו ויראה לו הפיצולין מבפנים והיה מראה לו מבחוץ שהחוט לבן הוא ונפרד מבחוץ כשנכנס בבשר האליה לכאן ולכאן מתחת לעצם: ולא ידיע . החוט מבחוץ והוא צריך לכוון עד מלא חוט השערה שאם נפסק לכאן טרפה ואם נפסק לכאן כשרה: בליטן טפי . והעצם של בוקא דאטמא דוחק הבשר ומדובק ודוחק בו את מוח החוט הנפצל עליו עד שנעשה דק ואינו ניכר: עד אחת . כ"מ שיפסק מן הצואר עד בין הפרשה ראשונה טרפה נפסק בין הפרשה שלישית כשרה שניה איני יודע:

מר בר חייא מתני איפכא . פי' בקונטרס דמסתברא כלישנא קמא דקים ליה רבי יוחנן בשיטתיה לעיל דאמר ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה ונראה דאזלינן בכולהו לחומרא מדלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וגם רבי יוחנן דאמר ניקב הקנה למטה מן החזה משמע בין דריאה בין דכבדא נדון כריאה וכן רבינו חננאל פסק לחומרא דשלשתן נקובתן במשהו בין דכבד בין דלב בין דריאה: מאן דאמר רוב עורו רוב מוחו מאי . דדלמא ה"ה ברוב מוחו לבד טרפה ונקט רוב עורו לאשמועינן דאפילו עורו בעי רוב ורבינו תם מפרש דמבעי ליה אי בעי נמי רוב מוחו ועורו דנקט מפני שהוא עיקר ומכל מקום בלא מוחו נמי אינה טריפה: נתמזמז מוחיה דדין . תימה לריב"ם דמייתי ראיה ממוח דראש דשיעורו בנקב משהו למוח חוט השדרה דשיעורו ברובו: