דף יומי מנחות עד. / עד:

לכהן כמנחה . כלומר כל שיש לכהן לעשות בה יהא כמנחת חוטא של ישראל דנקמצת: ולא לאשים כמנחה . לענין מזבח אין שוין מנחת חוטא של כהנים ומנחת חוטא של ישראל דשירי מנחת חוטא של ישראל נאכלין ומנחת חוטא של כהנים קריבין: ומקריב קרבנותיו . של עצמו אפי' במשמר שאינו שלו: דבר הבא על חטא . כגון מנחת חוטא: בחטאה בשגגה מלמד וכו' . דהכי משמע וכפר הכהן על הנפש השוגגת אפי' על נפשו של עצמו וקאמר על חטאת אע"ג דאתי על חטא: ה"מ בשוגג . כדכתיב על הנפש השוגגת: אבל אמזיד . כגון היכא דהויין נמי אמזיד כגון אשם חרופה ושמיעת קול לא יקריב בעצמו: קמ"ל . והיתה לכהן כמנחה דהאי קרא במנחת חוטא דשבועת העדות כתיב דעשה בו מזיד כשוגג: דלמעלה . על התפוח (הדשן) מגחלים שעל המזבח צוברים את הדשן לתפוח נמצא דלבסוף מתפזר על בית הדשן מ"ר ז"ל: אלא אבית הדשן דלמטה . במקום שמשליך מוראה ונוצה ותרומת הדשן אצל הכבש ושם היו נבלעים ושם היה מתפזר: דלמא לאיבוד . שאין צריכין שום הקטרה אלא לאיבוד מפזרן על בית הדשן שלמטה: וכי יש לך דבר שקרב . מתחילתו לאיבוד: תני אבוה וכו' . מימרא בפני עצמו. ע"א מ"ר ז"ל וכי יש לך דבר שקרב לאיבוד תני אבוה דר' אבין לעולם מתפזרת אבית הדשן דלמטה ודקא אמרת וכי יש לך דבר קרב (כבר) לאיבוד גזירת הכתוב היא דכתיב כל מנחת כו' לאכילה הקשתיו מנחת חוטא של כהנים למנחת נדבתו תרוייהו אין נאכלות ולא לדבר אחר לענין הקרבה דשאני מנחת חוטא שלו אין קריבין אלא מתפזרים אבית הדשן: מאי קאמר . היכי שמעינן מהאי קרא חובתו או נדבתו דבעי' למימר לאכילה הקשתיו: לא תאכל חובתו . מנחת חוטא אבל נקמצת כליל תהיה מנחת נדבתו שלא תהא נקמצת אלא מקטיר כולה כמנחת חביתין כיון דאית בהך קרא תרוייהו חובתו ונדבתו הלכך מצי למימר לאכילה הקשתיו דמקיש הכא חובתו לנדבתו: סכינא חריפא מפסקא קראי . וכי יכול אדם להפסיק המקרא להטיל סופו לתחילתו בענין זה לא תאכל חובתו והדר תני לאכילה הקשתיו כו': ואיפוך אנא . דאימא נדבתו נקמצת ולא חובתו: מסתברא נדבתו הוה ליה לרבויי . שיהא לה דין חביתין שאינה נקמצת משום דדמיא לחביתין: שכן נדבתו תדירה . שיכול להתנדב בכל יום כחביתין שבאין בכל יום: ולא חטי . נדבתו וחביתין אין באין על חטא: ובסים ריחיה . שנדבתו וחביתין בלולין בשמן ולבונה וריחו נודף מה שאין כן במנחת חוטא. ע"א דבזה ובזה כתיב ריח ניחוח לאפוקי מנחת חוטא שאינה תדירה ובאה על חטא ואינה בלולה בשמן ואין כתיב בה ריח ניחוח: שכן באה עשרון . בחביתין לאפוקי נדבתו שיכול להביא כמה עשרונים שירצה: חובה . שמחוייב להביא כמו חביתין: ורבנן . דפליגי עליה דר"ש דאמר מנחת חוטא של כהנים כליל היא ואינה נקמצת האי לא תאכל מאי עבדי ליה וכו': אלא עליונה . חביתין בכליל תקטר לחוד: לאו דלא תאכל בעליונה וחיוב כליל תקטר בתחתונה מנין ת"ל כו': לאו דזרות . כל זר לא יאכל קדש לא קמיבעיא ליה דכהן לגבי אימורים כזר הוי כדאמר בפירקין מן ונדריך אשר תדור:

אי דלמטה. פי' בקונטרס על שפך הדשן בחוץ וקשה א"כ הוי נפסל ביוצא אלא נראה בעזרה במקום ששם פרים ושעירים נשרפין כדאמר בפרק טבול יום (זבחים קד:) דשלשה דשנים הן והא דתנן בפרק היה נוטל (סוטה דף כג.) ומנחתה מתפזרת אבית הדשן שם היתה ולא נפסלה ביוצא ור"ת מפרש במקום שמניחין תרומת הדשן אצל הכבש ולא יתכן דתרומת הדשן קודם תמיד היה ואחר התמיד היו מקריבין קרבנות ומנחות ואז כבר נצטנן: ויש לך דבר שקרב למטה. ואע"ג דאיכא רצפת העזרה דנתקדשה לר' יהודה (זבחים דף נט.) אין זה למטה והיינו אבוה: ויש לך דבר שקרב לאיבוד. ואע"ג דאיכא שתי הלחם הבאין בפני עצמן דלשריפה קאתיין כדאמרי' בהתכלת (לעיל מנחות דף מו:) שאני התם דעיקר מצותן עם הכבשים לאכילה: לאכילה הקשתיו. דאיתקשא מנחת חוטא לחביתין לעניין אכילה ולא להקרבה שזה לאיבוד וזה כליל: מאי קאמר. דהא כליל נמי כתיב ביה אלמא לכליל נמי הוקשה הכי קאמר כלומר האי קרא לאו בחדא מנחה דאי בחדא מנחה לכתוב כליל ונישתוק דלא סבירא ליה הא דמסקינן לקמן משום לאו אלא לא תאכל קאי אמנחת חובתו וכליל תהיה אנדבתו כמו שמפרש אביי ורבא ואתרוייהו פריך ואיפוך אנא ומה שהקדים אביי לא תאכל לכליל תהיה כדי לקיים וכל מנחת כהן אכולהו מנחות דהכי קאמר אביי לא תאכל חובתו לאו חובתו דווקא קאמר אלא כלומר אף חובתו וכל שכן נדבתו אבל כליל תהיה אנדבתו דווקא קאי ורבא לא חייש בהא דשפיר מקיים וכל דמנחות הוקשו לחביתין הך לענין כליל והך לענין לא תאכל: ובסים ריחיה. פירש בקונטרס בחד לישנא דכתיב במנחת נדבה וחביתין ריח ניחוח מה שאין כן במנחת חוטא וקשה דלא חשיב שמן ולבונה לכך נראה כלשון אחר שפירש דמינייהו בסים ריחיה: ורבנן האי כל מנחת כו'. היינו בין רבנן בין ר"ש דפליגי עליה דרבי אלעזר ברבי שמעון: לאו דזרות. פי' בקונט' וכל זר לא יאכל קודש [וכפירושו] משמע בפ"ק דכריתות (דף ד:) גבי אכל חלב מן המוקדשים דקאמר רבי יהודה לוקה שלש וחשיב תרי לאוין דחלב וחד דכתיב וכל זר לא יאכל קודש וכן בפ' בתרא דמכות (דף יח.) אמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר"ש לוקה חמש ופריך לילקי נמי משום וכל זר לא יאכל קודש וקשה דההוא קרא בתרומה כתיב כדמוקי ליה בפרק י' יוחסין (קידושין דף סט:) וכתיב לעיל מיניה תושב ושכיר לא יאכל קודש ונראה דגרסי' בתרוייהו וזר לא יאכל כי קודש הם ובההיא שמעתא גופא דמכות (דף יח:) מייתי לה גבי זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור ואם תאמר והיכי לקי הכא ובכריתות אלאו דזרות הא מסיק התם במכות גבי עולה ה"מ היכא דחזי לכהנים הכא לכהנים נמי לא חזי וגבי זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור קאמר [נמי] דכל היכא דקרינא ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינא ביה וזר לא יאכל כי קודש הם ויש ליישב פירוש הקונטרס דהכא וגירסת הספרים דכריתות ודמכות (גם זה שם) דשייך ביה לאו דכל זר לא יאכל קודש אע"ג דכתיב בתרומה דילפינן קודש חט חט מתרומה כדאשכחנא בפרק הנשרפין (סנהדרין פד.) דיליף מעילה מתרומה ולא קים לן אזהרה במעילה אלא מתרומה אבל אלאו דוזר לא יאכל כי קודש הם לא לקי כיון דלא חזי לכהנים והא דנקט הכא לאו דזרות ולא קאמר לאו דמעילה לישנא דקרא נקט ומיהו קשיא לפירוש זה מהא דתניא התם כל חלב וכל דם לא תאכלו מה חלב לוקה שלש אף דם לוקה שלש ופרייך מאי שנא חלב דלוקה שלש דאית ביה הלין תרי לאוין דאמרינן ולאו דזרות דם נמי לילקי שלש דאית ביה הלין תרין לאוין דאמרינן ולאו דזרות ומשני איצטריך סד"א הואיל ואימעיט דם מטומאה אימעיט נמי דם מזרות קמשמע לן הקישא ואי זרות היינו לאו דמעילה הא בהדיא אימעיט דם מטומאה וממעילה בסוף כל הבשר (חולין קיז:) ובקונטרס לא גריס התם מטומאה אלא ממעילה ויש לפרש דהכי קאמר ס"ד אמינא הואיל ואימעיט ממעילה פירוש מקרבן מעילה אימעיט נמי מזרות כלומר ממלקות דלאו דמעילה דנפיק מוכל זר קמ"ל היקישא דכי ממעטינן דם בסוף כל הבשר היינו דווקא מקרבן מעילה ולא ממלקות והא דלא אמרינן איפכא דמיעוטא למלקות והיקישא לקרבן משום דהיקישא גבי לאו כתיב אבל אי גרסינן לטומאה קשה מה ראית למעט טומאה ולרבות זרות אימא איפכא ומיהו בכל ענין צריך טעם דעל כרחין אמת הוא דממעטינן טומאה ומרבינן זרות וי"ל משום דהיקישא דכל חלב וכל דם גבי זרות דהכל זרים אצל חלב ודם אבל סתם בני אדם טהורין וא"ת ואי דמפרשינן דלאו דזרות הוא לאו דוכל זר לא יאכל כי קודש הם תקשי לן דלילקי נמי אלאו דמעילה וי"ל דלא חשיב לאו דמעילה משום דלא חשיב אלא לאוי דלא שייכי אלא בחלב ואימורין אבל לאו דמעילה שייך אף בבשר ובקדשי בדק הבית ועוד דשייך נמי בהנאה בלא אכילה והא דפריך התם לעיל דליחייב נמי משום כי קודש היינו משום דהתם חשיב לאו דנותר ולא שייך בחלב טפי מבשאר בשר וא"ת ולרבנן דפליגי התם בכריתות (דף ד:) עליה דרבי יהודה וממעטי דם מזרות אם כן בסוף כל הבשר (חולין דף קיז.) דחשיב חומר בחלב מבדם ליחשוב לאו דזרות וי"ל דפלוגתא לא קמיירי וא"ת אמאי לא חשיב בכריתות (דף ד:) לאו דחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו (ויקרא ז) וי"ל דלאו בעניינא דקדשים כתיבא כי הני דהתם ומיהו קשה דלילקי משום לאו דהכא דכל שהוא בכליל תהיה הרי הוא בבל תאכל וי"ל דפלוגתא היא הכא אי נמי הוי לאו שבכללות:

כי קמיבעיא לאו דכליל תהיה . בכהן שאכל את אימורין מזבח של כהן מי הוי חייב משום לאו דכליל תהיה כמו כהן שאכל מנחת כהן שחייב משום כליל תהיה. מ"ר ז"ל: ותו ליכא . דליהוי כולה למזבח: הא איכא עולה . דהויא כולה למזבח: עורה לכהנים . ולא חשיב כולה למזבח: מוראה ונוצה . דלא קריבי במזבח: לשיתין אזלי . ולא לאשים והאי לא חשיב למזבח: ומאי בזה . דמשמע בזה למזבח ולא אחר: לאפוקי מדשמואל דאמר מזלפה לאשים . דהוה למזבח וקאמר דזה באה כולה למזבח ולא יין ומתניתין דקתני בזה יפה כח מזבח דאתי כולה למזבח ולא אחר: מסייעא לשמואל קומצו . וקומצו אזיל למזבח ושיריו לכהנים דבזה יפה כח שניהם והיינו דקתני מתניתין בזה יפה כח מזבח לאפוקי שמן דיפה בו כח שניהן: תו ליכא . מידי דהוי כולו לכהנים: איכא דמה . דכתיב (ויקרא ה) והזה מדם החטאת על קיר המזבח: איכא מתנותיו . לבהונות דלא הוה כוליה לכהנים: לאפוקי ממאן דאמר שתי הלחם הבאות בפני עצמן . (מי שיתנדב שתי לחם לשני הלחם בלא שני כבשים אפילו הכי של כהנים הן ולא אתו (לשירים) לשריפה. ע"א שתי הלחם הבאות בפני עצמן) כגון שלא היו כבשים שנאבדו וקאמרי לעיל בפרק התכלת (מנחות דף מו) יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה ופליגי אמוראי התם דאיכא למ"ד לאכילה הויין ואיכא למ"ד לשריפה אתיין כ"ש. ע"א לאפוקי ממ"ד מדר"ע דאמר שתי הלחם הבאות בפני עצמן בלא כבשים וכו' דסבר הכבשים אין מעכבין את הלחם: קמ"ל . בזו בשתי הלחם ובלחם הפנים יפה כח כהנים לעולם דאפילו באות בפני עצמן לעולם יפה כח כהנים ולאכילה אתיין מעיקרא (אבל אין נאכלין וטעונין צורה ולא מ"ה): מתני' כל המנחות הנעשות בכלי שרת . כגון מנחת מחבת ומרחשת טעונות ג' פעמים מתן שמן: יציקה ובלילה ומתן שמן . שבתחילה הי' נותן השמן בכלי קודם נתינת הסלת ואחר כך נותן עליו את הסלת וחוזר ונותן שמן לבלול בשמן וחוזר ונותן עליה שמן לקיים מצות יציקה לאפוקי מנחת מאפה שאין כל מעשיה בכלי שהרי נאפת בתנור שאין טעונה יציקה אבל אידך ב' מתנות צריכה ואע"ג דבמתני תני יציקה תחילה אפ"ה אינה אלא באחרונה והכי משמע מתני' בשעה שעושה יציקה צריך שתהא הבלילה נעשה כבר וקודם בלילה תהא מתן שמן שבכלי קודם לעשייתה. מ"ר ז"ל: מנחת הסלת לא היה בה חלות דבעודה סולת נקמצת: חלות של מנחת מאפה ושל מחבת ומרחשת בוללן בשמן לאחר שנעשו חלות לאחר אפייה דברי רבי: וחכמים אומרים סלת . בוללן: החלות . שבמנחת מאפה טעונות בלילה לרבנן סלת ולרבי חלות: כיצד מושחן . לרקיק: כמין כי . יווני שבלשונינו קורין לכ"ף שלהן כי שהיה נוטל מן השמן באצבעו כמין כי יווני: והשאר . שמן נאכל לכהנים: גמ' ת"ר סלת בשמן תעשה . משמע שתהא הסלת ניתנת בשמן מלמד שטעונין מתן שמן בכלי קודם לכל דבר ואחר כך נותן הסולת על גביה והאי קרא במנחת מרחשת כתיב וה"ה למחבת ולשאר מנחות: קרבנך . דבתרוייהו כתיב קרבנך במחבת ובמרחשת:

ובזה יפה כח כהנים מכח המזבח. אע"ג דאיכא כבשים בהדי לחם ובזיכי לבונה בהדי לחם הפנים מגופו מיהא ליכא למזבח: והאיכא עולה. וא"ת והאיכא לבונה דאמרינן בפרק בתרא (לקמן מנחות קו:) האומר הרי עלי למזבח יביא לבונה שאין לך דבר שקרב כולו למזבח אלא לבונה וי"ל דלא מיירי הכא אלא במידי דחזי לאכילה ולהכי לא חשיב נמי עצים לרבי: לאפוקי מדשמואל כו'. עיקר מילתא בפרק התדיר (לקמן מנחות צא:) ופריך עלה טובא והא דלא פריך מהכא לפי שאינו אלא מייתור משנה ומהאי טעמא נמי לא מייתי התם סייעתא מהכא אההיא דשמואל והתם מוכח טעמא דשמואל משום דבר שאין מתכוין: קומצו ושיריו נאכלין. [אבל] יין צלול הוא ואי אפשר לקומצו: איכא מתנות. פירוש מתנות על הפרוכת ולא משמע כן בהקומץ רבה לעיל (מנחות דף כז:) דאמר שבע הזאות שבפנים ושבמצורע מכלל דשל מצורע לא הוי בפנים ועוד תנן בסוף נגעים בא לו אצל מצורע לשער נקנור נתן מן הדם על תנוך נטל מלוג השמן ויצק וטבל והזה ז' פעמים כנגד בית קדשי הקדשים כו' בא לו אצל מצורע כו' מדלא קתני בא לו להיכל משמע שבעזרה עומד ומדהדר תני בא לו אצל מצורע משמע שלא היה עומד בשער ניקנור: למעוטי מנחת מאפה. לא מיקרי נעשית בכלי דקסבר אין תנור מקדש: