דף יומי חולין קכו. / קכו:

ה"ג ותני עלה ורבי יוסי מטהר אהייא אי נימא אסיפא תנא קמא נמי טהורי מטהר אלא דקאמר ת"ק הבית טמא אי משום דדרך טומאה לצאת כו' ולא גרסינן אלא לאו ארישא . דהא ברישא בהדיא תנן בה ורבי יוסי מטהר: אי נימא אסיפא . וכדקתני הא ת"ק נמי מטהר: אלא . שמעיה לת"ק דקאמר הבית טמא כל היכא דמשכחת חדא מהנך תרי טעמי אי משום דרך טומאה לצאת כגון רישא דיש בה פותח טפח דאין כאן טומאה טמונה אלא משום דסופה לצאת ואי משום דטומאה טמונה בוקעת מדנקט רישא יש בה פותח טפח ותנא סיפא עלה העמידה בפתח ופתחה לחוץ הבית טהור ושמעינן מינה טעמא דיש בה פותח טפח דאין כאן אהל טומאה טמונה הא אין בה פותח טפח אפילו העמידה בפתח ופתחה לחוץ הבית טמא מפני שטומאה טמונה בוקעת והוי כאילו מוטלת בקרקע הבית והבית מאהיל עליה: הבית טמא . השתא קס"ד אדאין בצוארו טפח קאי דקאמר ר"מ הבית טהור וקא"ל רבי יוסי אם הטומאה מן המשקוף ולפנים אע"פ שאין בצוארו רוחב להיות הוא אהל הרי יש כאן אהל גדול שהבית מאהיל על הטומאה וסתם חלל הגרון אין בו טפח והוי לה טומאה טמונה: וקא"ל ר' יוסי . ברישא דקאמרת גבי יש בה פותח טפח הבית טמא מפני שדרך טומאה לצאת יכול הוא להוציאה לחצאין: ודקאמרת . בסיפא הבית טהור וטעמא משום דנקט ברישא יש בה פותח טפח הא אין בה פותח טפח הבית טמא משום דטומאה טמונה בוקעת לאו מילתא היא דטומאה טמונה אינה בוקעת: הכלב שאכל בשר המת ומת הכלב . דאילו חי אפילו נכנס לבית הבית טהור כדאמר בבהמה המקשה (לעיל חולין דף עא.) דטומאה הבלועה בבעלי חיים אינה מטמאה: ומוטל על האסקופה . וצוארו לפנים: אם יש בצוארו פותח טפח . רוחב טפח בצוארו: מביא את הטומאה . משום דדופנו העליון מאהיל על הטומאה וראשו השני ממשיך האהל לבית ויוצאה דרך פיו לבית ואע"ג דאין לה אהל שחללו טפח סבר ר"מ דממשיך הואיל ורחבו טפח: ואם לאו אין מביא את הטומאה . דכל שאין בו רוחב טפח אינו אהל כדתנן (אהלות פ"ג מ"ז) טפח על טפח על רום טפח מרובע מביא את הטומאה: רבי יוסי אומר רואים . את הטומאה קס"ד דה"ק בודקין בגופו את מקום הטומאה אם היה מן המשקוף ולפנים: הבית טמא . השתא קס"ד אדאין בצוארו טפח קאי דקאמר ר"מ הבית טהור וקא"ל רבי יוסי אם הטומאה מן המשקוף ולפנים אע"פ שאין בצוארו רוחב להיות הוא אהל הרי יש כאן אהל גדול שהבית מאהיל על הטומאה וסתם חלל הגרון אין בו טפח והויא לה טומאה טמונה: מן המשקוף ולחוץ הבית טהור . שהרי אין כאן לא בית מאהיל ולא אהל טפח שיהא ממשיכה לתוך הבית: פיו לפנים . ונקב זנבו לחוץ הבית טהור אם טומאה מבחוץ ומשום המשכה לא מטמאינן ליה שהרי אין דרך מאכל לצאת דרך הפה אלא דרך השוליים נקב הריעי: פיו לחוץ . ושוליו לפנים: הבית טמא . שהרי דרך פתח קטן הזה על כרחך היה סופה לצאת: בין כך ובין כך . פיו לפנים או פיו לחוץ בין טומאה מכנגד המשקוף ולפנים בין שהוא לחוץ בין שבצוארו טפח בין אין בצוארו טפח ואכולהו פליג פיו לפנים טמא ואע"פ שאין סופו לצאת דרך כאן קסבר אף בדרך כניסתה היא מוציאה טומאתה אי נמי פעמים שהיה מקיא וכן שוליו לפנים מפני שדרכה לצאת דרך זה: מאי לאו אאין בצוארו טפח קאי רבי יוסי . ואמר דאם טומאה מן המשקוף ולפנים טמא ואע"פ שאין כאן המשכה מטמא ליה משום שהבית מאהיל על טומאה טמונה: אמר רבא . ר' יוסי לאו אאין בצוארו טפח קאי ולחומרא דהתם אפי' טומאה בפנים הבית טהור דטומאה טמונה אינה בוקעת אלא איש בצוארו פותח טפח קאי ולקולא דקאמר ר"מ אהל הצואר ממשיך הטומאה לבית הואיל ורחבו טפח ואע"פ שאין חללו טפח וקאמר ליה רבי יוסי רואין את חלל הטומאה חלל הצואר אם יש בחללו טפח ממשיך ואם לאו אינו ממשיך. והאי רואין את הטומאה לאו רואין את מקום שכיבת הטומאה קאמר דאמקום שכיבתה לא חיישינן דלא שני לן אם בבית אם לחוץ לבית שאין טומאת הבית אלא משום המשכה אלא רואין את חללה קאמר ודקמסיים בסיפא אם מכנגד המשקוף ולפנים כו' מילתא אחריתי היא: ובתרתי פליג . וה"ק ליה לר"מ דקאמרת לענין המשכה אם יש בצוארו כולו עם עובי דפנותיו רחב טפח ממשיך אנן חלל טפח בעינן: ודקאמרת על האסקופה כולה הבית טמא . ואע"פ שאין פיו מן השקוף ולפנים דקחשבת כל האסקופה כלפנים והאסקופה רחבה ושקוף מחותך בו שהדלת נוקף ושוקף בו כשסוגרין אותו ומההוא שקוף ולפנים הוי כלפנים: שקוף . בטיי"ל בלע"ז כמו שאנו עושין למפתן ולמשקוף העליון מקום שהדלת נוקש עליהן. ולשון שקיפה היא הכאה שנוקש דבר על חבירו כדמתרגמינן חבורה (שמות כא) משקופי עלה נדף (ויקרא כו) טרפא דשקיף שדופות קדים (בראשית מא) שקיפן קידום חבוטות ברוח: מאן תנא . דלעיל (חולין דף קכה:) דהנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל חצי זית דקתני טהור דלא מצטרפי אלמא מגע ואהל לאו חד שמא הוא ופליג אדר' יוסי דקרי לאהל נוגע:

אם יש בצוארו פותח טפח כו' . תימה אי צוארו של כלב חשיב דבר שאין מקבל טומאה כי יש בצוארו פותח טפח מאי הוי נהי דרבי מאיר אית ליה חוקקים להשלים מ"מ הא ממעט הבשר את האויר מטפח ואינה יכולה טומאה לבא ואי חשיב דבר המקבל טומאה היכי קאמר ר' יוסי רואים את חלל הטומאה הא אם אין בחללה טפח אינו מביא ואמאי והא אינו יכול לחוץ והרי הוא כפתוח לבית ומיהו אפשר דמ"מ לרבי יוסי הבית טהור דכיון שאין בחלל טפח אין כאן אהל שימשוך טומאה לבית ופוסקת הטומאה בחוץ אך קשה נהי דבשר אפשר שאינו חוצץ עצמות אמאי אין חוצצים וי"ל כיון דאית ליה לר"מ חוקקין ויש בהם אויר קצת דהעצמות אין סותמים כל הנקב אלא ממעטין ומסתמא אין מבטלין וסופו להוציאם משם לא חייצי כדפרישית פ' לא יחפור (ב"ב דף יט:): מאי לאו אאין בצוארו פותח טפח . ורואין היינו רואין את הטומאה אם היא כנגד השקוף או לא: אמר רבא ה"ק כו' . לא הוה מצי למימר דאיש בצוארו פותח טפח קאי ולא בא לחלוק אלא דלא חשיב לשקוף אהל ורואין אצואר כלב קאי דלא שייך למימר לשון רואין אהא דהא מונח קמן אלא אטומאה שהיא בפנים או אחלל שייך לומר רואין: אנן בתר חלל אזלינן . ור"מ דלא בעי חלל טפח לטעמיה דאית ליה בפ"ק דשבת (דף ז:) דחוקקין להשלים גבי זרק ונח בחור כל שהוא ונהי דבפ"ק דערובין (דף יא:) גבי כיפה לא אמר חוקקין להשלים אלא כשיש ברגליה ארבע ה"מ גבי מזוזה דכתיב (דברים יא) ובשעריך ובעינן שער חשוב אבל בעלמא אפי' אין שם ד' חוקקין וצ"ע שם ונראה דהך שמעתא מיירי כשאין טפח מן השקוף ולחוץ וכשסוגרים הדלת הוא כאהל בפני עצמו ואין אהל פחות מטפח ור' אלעזר אמר פיו לפנים הבית טהור לחוץ הבית טמא מפני שטומאה יוצאה דרך שוליו ונראה דר' אלעזר לאו אכלב דרבי יוסי קאי דר' יוסי בכלב שיש בצוארו חלל פותח טפח איירי ורבי אלעזר שאין בחלל פותח טפח מדקאמר פיו לפנים הבית טהור אלמא בסתם כלבים איירי שאין בצוארם פותח טפח: מאן תנא דפליג עליה דרבי יוסי ר"ש היא . פ"ה מאן תנא דאמר לעיל נוגע בחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל חצי זית טהור דלא מצטרף אלמא תרי שמי נינהו דאהל לאו היינו נגיעה וקשה דהתם אפי' רבי יוסי מודה בין לאביי בין לרבא דהא למעלה מטפח אהל בהמשכה הוא ונראה לפרש דאמאי דקאמר לעיל מאן האי תנא דחשיב לאהל נגיעה ר' יוסי מכלל דאיכא דפליג עליה וקאמר מאן הוי האי תנא:

שלש טומאות פורשות כו' . טומאות הרבה פורשות מן המת כגון כזית בשר ושדרה וגלגולת שלא חסרו ורובע עצמות ומלא תרווד רקב ועצם כשעורה ורוב המנין והבנין אלא שלש טומאות פורשות ממנו ששוות בדבר זה שיש בכל אחת שתים מטומאתו של מת או מגע ומשא בלא אהל או מגע ואהל בלא משא או משא ואהל בלא מגע והשלישית אין בה: ואלו הן . הג' הפורשות שהמשפט הזה נוהג בהן: מלא תרווד רקב ועצם כשעורה וגולל ודופק . גולל זה כסוי העליון דף שנותנין על המת דופק זה דף הניתן בצדיו ורבינן להו מקראי בפ' בהמה המקשה (לעיל חולין דף עב.) והנך תרי חדא טומאה נינהו ששניהם יוצאים ממקרא אחד וטומאתן שוה אבל שאר פורשים מן המת כל ג' טומאות המת נוהגים בהם: מלא תרווד רקב מטמא במשא ואהל . שהרי נושא את כולו: ואינו מטמא במגע . שאין נוגע בכולן. והיינו פליגא דר' יוסי דאמר מלא תרווד רקב מטמא במגע דקרייה לאהל מגע: והיכן מגעו . של מת: באחת מהן . בכל אחת מאלו השתים הנותרות: עצם כשעורה . הלמ"מ דמגע ומשא אית ליה ולא אהל כדאמרינן בנזיר (דף נג:) עצם כשעורה הלכה: והיכן אהלו . של מת: גולל ודופק . נמי הלכה גמירי לה בבהמה המקשה (לעיל חולין דף עב.). ולמאן דנפקא ליה התם מקרא לא ידענא מהיכן אימעיט משא: יכול אפי' נקבה . לא הוי טמא: ת"ל הנוגע יטמא . יו"ד יתירא דריש: את שאפשר ליגע טמא . שם טומאה עליו הילכך אע"פ דלא נגע אלא בעצם טמא דשומר מכניס ומוציא טומאה: בהמה בתוך עורה . כל זמן שלא הופשטה כלל: לא תטמא . דהא אי אפשר ליגע בבשר: כמה נקבים יש בה . הפה והחוטם והעינים: חלב אינו טמא כדכתיב יעשה לכל מלאכה ותניא בגמרא דכל שעה בפסחים (דף כג.) מלאכה מה ת"ל לכל מלאכה שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור למלאכת גבוה יהא טמא ת"ל לכל מלאכה: כוליא . המכוסה בחלבה לא תטמא הואיל ואי אפשר ליגע בה: נמשכין הימנה . באמצעיתה והן בשר: מתני' ביצת השרץ . יש שרץ שהוא מטיל ביצים צב והלטאה וחומט: המרוקמת . שנולד בה אפרוח: טהורה . לפי שאי אפשר ליגע בה: ניקבה כל שהוא טמאה . ואע"פ שלא נגע אלא שהשומר מוציא טומאה: יש מין עכבר שאינו פרה ורבה אלא מעצמו נוצר מאדמה כאשפה המשרצת תולעים ואם עדיין לא נברא העכבר אלא צדו אחד הימני או השמאלי הנוגע בבשר טמא באדמה שכנגדו טהור: גמ' הטמאים . אלה הטמאים ה"א יתירא נדרשת לכמה דרשות לאסור צירן ורוטבן (לעיל חולין דף קיב:) ולעורותיהן כבשרן (לעיל חולין דף קכב:) ולביצת השרץ: ת"ל השרץ . הטמאים לכם בכל השרץ: כחוט השערה . שער ראשו וזקנו אם יכניסו לתוכו הרי נגע וטמא שהשער המחובר הרי הוא כבשר בין שער טהור הנוגע בטומאה בין שער טמא שנגע בו הטהור טמא. דתניא בת"כ הנוגע בבשר הזב ולא בצואה שעליו ולא בקילקלין. הוא עירבוב שער תלוש המתקשה ונאסף בשערו שעל החזה ושעל השחי פולטרי"ץ בלע"ז ואינם מחוברין לבשר להכי קרי ליה קילקלין מה קילקלין זה מקושר כנגד החוץ אף הני שערות קשורין ומכוסין שם כך מצאתי בדברי רב האי. יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן ת"ל טמא הא למדת ששער הטמא הרי הוא כבשרו. ושער הטהור נמי תניא התם וכל אשר יגע בו הזב בו ולא בצואה שעליו ולא בקילקלין שעליו יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן ת"ל יטמא: והוא שהשריץ . חציו על פני ארכו של שרץ מראשו ועד רגליו כלומר שמצד א' הוא נעשה בשר ולהכי טמא אם נגע בבשר דחשיב שרץ הוא: מאן דמתני לה . להא דר' יהושע ארישא דמיירי בנוגע בבשר ואפ"ה מטהר ליה ריב"ל אם לא השריץ על פני כולו: כ"ש אסיפא . אדר' יהודה דמיירי בנוגע באדמה דאשמעינן דלא טימא ר' יהודה בעפר אלא אם כן השריץ על פני כולו דהכי מסתבר שפיר. ולקמן תנא כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה: עכבר שבים . דג הוא דומה לעכבר ועכבר שמו: ודין הוא . מדינא נפקא ליה דלא מטמא ולא צריכא קרא: מה חולדה מין הגדל על הארץ . ולא שבים שהרי אין חולדה בים: אף עכבר . אף על פי שיש ממינו בים לא טימא אלא מין הארץ: אי על הארץ יכול על הארץ יטמא . כלומר אומר אני לא אדרשנו לך במדה זו אלא לכך בא לומר על הארץ יטמא בין עכבר הים בין עכבר היבשה אם על הארץ נגע בטהור יטמאנו ואם נפל לים ושם נגע בטהור לא יטמא:

עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא אבל לא באהל . פי' בקונטרס דהלמ"מ הוא ואי אפשר לומר כן דמקראי ילפינן לה בנזיר פרק כהן גדול (דף נג:) ולא הוי הלכה אלא מה שהנזיר מגלח עליו אע"ג דלא מטמא באהל: גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואין מטמא במשא . למ"ד בפרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עב.) דגולל ודופק הוו מהלכה איכא למימר דהכי גמירי לה אלא למאן דמייתי לה מעל פני השדה קשה מנא לן ונראה משום דההוא קרא דכל אשר יגע על פני השדה מוקמינן בנזיר (דף נג:) באהל הילכך מטמא באהל ובמגע נמי מטמא משום דאפקיה בלשון נגיעה אבל במשא לא מצינו שיטמא: בנבלתה ולא בקולית סתומה . מהאי קרא נמי ממעטינן בפ' בהמה המקשה (לעיל חולין עז:) עצמות וגידין וקשה דא"כ היכי נמעט מיניה קולית סתומה ומיהו כיון דלא מרבינן שומר אלא בנקובה שיכול ליגע ממילא כי אמעיטו עצמות אמעיט נמי קולית סתומה אע"פ דשומר הוי כסתום כגון חטה בקליפתה התם מרבינן מקרא דזרע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה אבל הכא גלי קרא דשומר לא הוי אלא בשאפשר ליגע וכן גבי שרצים מרבינן לקמן מיטמא דשרצים קולית השרץ נקובה ואע"ג דמהטמאים דרשינן לקמן לרבות קולית השרץ וביצת השרץ עיקר קרא לא אתא אלא לביצת השרץ אבל קולית נפקא מיטמא ואע"ג דמהטמאים דרשינן דרשות טובא אפשר דדרשינן מטמא טמאים הטמאים או טובא טמאים כתיב התם: יכול אפילו לא רקמה ת"ל השרץ . וא"ת ולרקמה למה לי קרא לענין טומאה הא לענין אכילה פשיטא לן בלא קרא בפרק אלו טרפות (לעיל חולין דף סד.) שאם רקמה ואכלה לוקה משום השרץ השורץ על הארץ אלמא שרץ איקרי ויש לומר דודאי רקמה שרץ איקרי אבל צב ועכבר לא איקרי וכה"ג אמרינן בפ' בהמה המקשה (לעיל חולין עה.) גבי חלב דלא איקרי חלב שור כשב ועז עד שיצא העובר לאויר העולם אי נמי מקרא דהכא קים לן באלו טרפות לענין אכילה שלוקה: