דף יומי חולין כז. / כז:

מתני' השוחט. שחיטתו כשרה . בגמרא פריך שנים בבהמה מאי לשון דיעבד שייך ביה אלא כמה ישחוט וילך: אחד בעוף . בגמרא תני טעמא: ורובו של אחד . של כל אחד ואחד: וורידין . חוטי הצואר שמקלחין את הדם ובגמרא (לקמן חולין דף כח:) מפרש דאעוף קאי ומשום להוציא את הדם: רוב אחד בעוף כו' . בגמרא (שם דף כט.) פריך הא תנא ליה רישא: גמ' השוחט . על כרחך דיעבד משמע הלכך קשיא לן ב' בבהמה לכתחלה לא סגי בהכי בתמיה: אאחד בעוף . קאי השוחט דלכתחלה אצרכוה רבנן תרוייהו משום הרחקה לעבירה דלמא לא אתי למיעבד רובא דחד: מן הצואר . מן הגרון: ששח . שכופף: חטהו . הכשירהו לאכילה וטהרהו. לישנא אחרינא חטהו הוציא את דמו ונקהו. ולהאי לישנא גרסינן חטהו לישנא דדכויי הוא וללישנא קמא גרסינן דאכשורי הוא: ואימא מזנבו . שכפוף תמיד: ששח . משמע כופף ולא כפוף מכלל שבדרך הליכתו הוא זוקף: מאזנו . שהוא כופפה כשהוא רוצה: דם הנפש . דהא בקדשים כתיב ודם הנפש בעינן לזריקה דכתיב דמו בנפשו הוא ואני נתתיו לכם על המזבח וגו' דם שהנפש יוצאה בו מכפר: ה"ג ותו שהייה דרסה חלדה כו' ולא גרסינן וליטעמיך: וקרא למאי אתא . כיון דהלכות שחיטה הלכה למשה מסיני הן: דלא לשוייה גיסטרא . שלא יחתוך כל המפרקת לשנים דהכי משמע חטהו הוצא את דמו ותו לא ולאידך לישנא הכשר אכילתו דהיינו הסימנין ותו לא. לישנא אחרינא דלא לשוויה גיסטרא שלא ידרוס אע"ג דהלכות שחיטה הלכה למשה מסיני הם יש מהם שנכתבו כגון דרסה דמפקינן לקמן מושחט אין ושחט אלא לשון ומשך וכי גמירי הלכתא אשארא ודרסה קרי גיסטרא כדתנן במתניתין היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אלמא דרסה לשון התזת ראש בבת אחת קרי לה דהיינו גיסטרא מפני שהמוליך ומביא אינו חותך אלא לפי דעתו וכשהוא רוצה מושך את ידיו אבל הדורס זה החותך כמו שחותכין מקל דק או דלעת או קפלוט שחותך בכח ומתיז להלן: שזב . שדמו זב: חתהו . שברהו כלומר חתכהו: מחוטמו . שהוא זב ליחה תמיד דהא דם בקרא לא כתיב: לבו . אם תתקע בו סכין הוא זב דם הרבה: דלא לשוייה גיסטרא . ולא ידרוס דהכי משמע חתהו עד שיזוב ותו לא אבל דורס אין בידו למנוע ולמשוך ידו. ובלישנא אחרינא כדפרישית חתהו עד מקום שהוא זב ותו לא. מר יליף מהאי קרא ומר יליף מהאי קרא: שסח . שמוציא קול:
לשון מסייע להוציא קול ובבכורות (דף מ.) נמי לענין מומין בבהמה תנן ושניטל רוב המדבר בלשונו: ותנא מייתי לה מהכא . אמוראי מייתי לה מקראי דלעיל או מגמרא כדאמרן אבל תנא דתורת כהנים מייתי לה מהכא: אין לי . שקרויין נתחים: אלא אותן שישנם בכלל הפשטה . כדכתיב והפשיט ונתח וגבי עריכה דכתיב נתחים בנתחים הנפשטים משמע: מנין לרבות . בכלל עריכה גם את הראש שאינו בכלל הפשטה שהרי הותז בשחיטה קודם הפשטה דכיון דנחתכו סימנין קרי ליה הותז מפני שכל חיותו תלוי בהן וכמנח בדיקולא דמיא ובכלל הפשטה אינו אלא קרב כמות שהוא כדאמרינן בזבחים (דף פה:) צמר [שבראשי הכבשים ושער] שבזקן התיישים [והעצמות והגידין] והקרנים והטלפים [שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה]: תלמוד לומר את ראשו ואת פדרו וגו' . ולקמיה פריך תלמוד לומר את הראש ואת הפדר מיבעי ליה למיתני דהא ביה קיימינן: מכלל דשחיטה מן הצואר . דאי לאו הכי במאי הותז: ופרכינן תנא פתח בראש ופדר . למה נאמר את הראש ואת הפדר וסיים בראשו ופדרו דקאמר תלמוד לומר את ראשו ואת פדרו וערך: הכי גרסינן וראשו ופדרו מיבעי ליה לכדתניא כו' . והכי מסיים תנא למתניתין:

מתני' השוחט. ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין . דוקא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד מוקי לה בגמרא וכרבי יהודה קיימא לן כדאמר בפ"ק דברכות (דף ח:) הזהרו בוורידין כר' יהודה ונראה דדוקא לכתחלה קא"ר יהודה אבל אם צלאו דיעבד ולא נחתכו הוורידין שרי כדמוכח בגמרא דקאמר רב פפא רישא בחולין מהכא דקאמר ר' יהודה עד שישחוט את הוורידין ופליגי רבנן עליה ואי אמרת בקדשים אמאי פליגי עליה הוא עצמו לדם הוא צריך ואי ר' יהודה בדיעבד נמי אסר דלמא לכתחלה מודו רבנן אבל בדיעבד פליגי עליה לכך נראה דפשיטא ליה דרבי יהודה לא קאמר אלא לכתחלה והא דקאמר בתוספתא דרבי יהודה פוסל בעוף עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין לאו דוקא פוסל בדיעבד אלא כלומר אסור: חצי אחד בעוף . ה"ה חצי כל אחד ואגב רוב אחד נקט חצי אחד ומרישא נמי שמיע ליה דדוקא רוב בעינן ולא נקטיה אלא אגב דבעי למתני אחד וחצי בבהמה אע"ג דהוי טפי מרוב השנים בין הכל שחיטה פסולה: שנים בבהמה לכתחלה לא עד כמה לשחוט וליזיל . ואי משום וורידין אפילו ר' יהודה מודה בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר כדלקמן (חולין דף כח:): ותו שהייה דרסה וחלדה כו' . בכל הספרים גרסינן וליטעמיך ובקונטרס הגיה ותו וקשה לפירושו דאי הש"ס קאמר לה ומסיק דקרא אתא דלא לשוייה גיסטרא וכן בסמוך גבי קרא דוזבחת מוקי לקרא דלא לשוייה גיסטרא למה לי תרי קראי להכי ועוד דמפרש דלא לשוייה גיסטרא שלא יחתוך הצואר עם הסימנין היכי משמע מושחט ועוד אמאי ס"ד שיחתוך המפרקת אחר שחיטת הסימנין ונראה כגירסת הספרים דגרסי וליטעמיך ורב כהנא קאמר לה שחיטה מן הצואר נמי גמרא ולא מאזנו ולא מחוטמו אבל אכתי לא ידעינן מהיכן מתחיל אי מן העורף כמליקה או מצד הגרון בסימנים ולהכי אתא ושחט לומר ממקום ששח וקיימא מילתא דרב כהנא דקאמר מנין לשחיטה מן הצואר דהיינו גרון כדתנן לעיל (חולין דף יט:) שכל הצואר כשר לשחיטה וכל העורף כשר למליקה: מנין לרבות את הראש שכבר הותז כו' . משמע דלא הוי בכלל ונתח אותה לנתחיה ותימה דבפ"ק (לעיל חולין דף יא.) אמר אתיא מראשה של עולה דרחמנא אמר לנתחיה ולא נתחיה לנתחים ויש לומר דהדר ערביה וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים ואת הראש: מדקאמר את הראש שכבר הותז מכלל דשחיטה מן הצואר . לא אתא האי תנא אלא למעוטי זנבו אבל אכתי לא ידעינן אי מן הצואר אי מן העורף:

ופדר קמא למה לי . בשלמא ראש איצטריך לרבויי משום שכבר הותז אלא הפדר למה לי: דרך כבוד . שכשמקריב הראש חופה הפדר על מקום חתך מפני שמלוכלך בדם: מייתי לה מהכא . שחיטה מן הצואר: זאת תורת הבהמה . לעיל מיניה איירי בטומאת נבילות: עוף אינו מטמא במגע ובמשא . דכתיב לטמאה בה אין לך אלא מה שאמור בה לא יאכל לטמאה בה: בהמה אינה מטמאה בבית הבליעה . אם תחבה לו חברו דתניא יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בבית הבליעה ת"ל לא יאכל לטמאה מי שאין לה טומאה אלא דרך אכילתה יצתה זו שיש לה טומאה קודם שיאכלנו: מה בהמה בשחיטה . יוצאה מידי נבלה דכתיב (ויקרא א) ושחט את בן הבקר: אי מה בהמה ברוב שנים . מדאצטריך לעיל לרבות את הראש שכבר הותז דאי בסימן אחד לאו הותז קריא ליה ולא איצטריך לרבוייה: זאת . מיעוטא הוא: מה עוף הכשרו מן הצואר . מליקתו: אף בהמה הכשרה מן הצואר . שחיטתה והיינו דאמרן ותנא מייתי לה מהכא: זאת מאי עביד ליה . כיון דעוף לאו מבהמה יליף אלא בהמה מעוף ילפא מיעוטא מאי ניהו: בסימן אחד . דכתיב בחטאת (ויקרא ה) ולא יבדיל זאת ממעט שלא לכל דבריהם הוקשו אלא לדבר אחד: הבהמה והעוף . וכל נפש חיה הרומשת במים דגים: לחייבו בשני סימנים . כבהמה דנפקא לן ממנין לרבות את הראש שכבר הותז: אי אפשר שכבר הוקשו לדגים . דלאו בני שחיטה נינהו כדלקמן: הכא כתיבא אסיפה . דידהו אצל שחיטת בהמה ומדשני בדיבוריה וכתיב בהו אסיפה ש"מ דוקא הוא: מן היבשה . לפיכך יש לו חיות בריא וחזק: רקק . גרביל"א שיש בה מים ויבשה: תדע . שמן הרקק נבראו: ועוד שאלו . קונטריקון ההגמון את רבן גמליאל שאלות הרבה והן בבכורות (דף ה.) וגם זאת שאלו והכא תניי' משום גררא דעופות: שרץ נפש חיה ועוף אלמא ממיא איתבריאו . עופות: ולמה הביאן אל האדם . ר"ג קאמר לה כלומר ולמה נכתבו כאן משום קריאת שם: לקרות להם שם . והכי קאמר ויצר מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים לראות מה יקרא לו ולא איצירה קאי: משום דכתיב . ואת כל עוף השמים על ויצר דמשמע דאיצירה נמי קאי. לישנא אחרינא משום דכתיב על כלומר מקרא קמא גופיה משתמע דמן הארץ נבראו דכתיב על הארץ דמשמע דמינה איתבריאו וכתיב נמי בקרא בתרא ויצר מן האדמה זה שמעתי וראשון נראה בעיני: אין שחיטה לעוף מן התורה . והיקשא דזאת תורת לאקושי בהמה למליקת העוף שתהא שחיטתה מן הצואר כדאמרינן לעיל ואפילו מתורה שבעל פה מהלכה למשה מסיני אין לו אלא מדברי סופרים ואין נבלת עוף קרויה נבלה אלא אם כן מתה מאליה או הרגה במכה שלא על ידי סימנים אבל נחירה או עיקור סימנין כשר בו: חיה נמי . דהא חיה נמי בהאי קרא כתיבא: לפסולי המוקדשין . כדאמרינן לקמן בשמעתין מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין: איתקש לבהמה . ונימא אין היקש למחצה: דסליק מיניה . או עוף אשר יאכל ושפך את דמו: ונתנבלה בידו . שלא מדעת: הנוחר והמעקר . מדעת: פטור מלכסות . דאשר יאכל כתיב (ויקרא יז): ליבעי כסוי . דהא כתיבא כסוי אנחירה דידיה ומהיכי תיתי למיפטריה: מי סברת בעוף . קאי בחיה קאי דכסוי דידה כי כתיב אהכשרה כתיב והכשרה דידה שחיטה היא: השוחט . דבר הצריך כסוי: וצריך לדם . כדמפרש: חייב לכסות . על כרחו ושוב לא יראה למלאכה: כיצד עושה . להפטר מן הכסוי נוחרו או עוקרו:

ופדר קמא למאי אתא . מה שמקשינן לכתוב חד ראש ותרי פדר דמחד ראש ידעינן שהוא בכלל עריכה ופדר קמא דדרשינן מיניה שחופהו על בית השחיטה ידעינן דראש קודם לכל אברים נראה דאי לא כתיב אלא חד ראש לא הוה דרשינן מיניה שכבר הותז אלא הוה דרשינן [מיניה שחופהו על בית השחיטה והוה שמעינן מיניה] שקודם לכל האברים אבל השתא מיתורא דכתיב ראש שני אשמועינן דשחיטה מן הצואר: באיזו תורה שוותה בהמה לעוף . בפרק חטאת העוף בזבחים (דף סט:) דרשינן מינה מה בהמה דבר שמכשירה לאכילה מטהר טרפתה מטומאתה אף עוף כו' תרתי שמע מינה: מה עוף בסימן אחד . דכתיב ומלק ולא יבדיל: דרש בר קפרא . לדידיה איצטריך זאת לשום דרשא: תדע שהרי יש להם קשקשת . תימה מה צריך ראיה על זה דקרא כתיב בהדיא ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף וי"ל דמייתי ראיה דכיון דבריאת המים ניכרת בהם ראוי לדמותם לדגים לענין שחיטה: ועוד שאלו . פירוש קונטריקון ההגמון את רבן יוחנן בן זכאי ולא כמו שפירש בקונטרס את רבן גמליאל ובכל דוכתי דאיכא ועוד שאלו עליה קאי ואע"ג דלא מייתי התם כמו בו ביום שבכל הש"ס דהוי ביום שמינו בו את רבי אלעזר בן עזריה נשיא כדאמרינן בפרק תפלת השחר (ברכות דף כח.): בשפיכה בעלמא . ואפילו לר' מאיר דיליף לקמן בפרק כסוי הדם (חולין דף פה.) דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דגמר שפיכה שפיכה משחוטי חוץ מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו: