דף יומי חולין סג. / סג:

בת מזגא חמרא . זה שמה: יפה כח הבן . הלכה היא בפרק כל הנשבעין בשבועות (דף מח.): שקיטנא . שם העוף ויש בהן שני מינין אותם ששוקיהן ארוכין וגופו אדום שרי: מורזמא . שם עוף שהיה מוחזק להם בטהור ושוקיו ארוכין וגופו אדום: ננוס פסול . במומי כהנים בבכורות (דף מה:): ירוקין פסולין . גבי נחמרו מעיה תנן ליה במתניתין (לעיל חולין דף נו.): זה השולה דגים מן הים . אינהו הוו בקיאי ביה והוא עורב המים: שהודו כפות . כרבלתו עבה ודומה כמי שכפולה לתוך הראש וכפותה שם והוא עוף גדול כתרנגול וקורין לו פואו"ן שלביי"א: וזהו שהביא שמיר למקדש . דהא נגר טורא מתרגמינן ליה והוא תרנגולא ברא ובגיטין בפרק מי שאחזו (דף סח:) מפרש מאי עביד ביה דמנגר ביה טוריא: ומשפטיך אף בתהום רבה . שזמנתה שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים להמית המזומנים למות. לשון מורי. לישנא אחרינא לנמלה הוא אומר צדקתך כהררי אל שמזונותיה מזומנין לה בלא טורח ועם מי שאתה נשפט אתה דנו עד תהום רבה כגון שלך שטורח לבקש שם מזונותיו: צדקתך כהררי אל . דאפי' נמלה אית ליה חיותא כגדולה: לקני ובטני שריא שקנאי ובטנאי מקום שנהגו כו': דשכיחי . שראינום שהוחזקו שם פרס ועזניה אסירי דהני נמי בחד סימן אתו ושמא ממינם הן באתרא דלא שכיחי פרס ועזניה שרו דהא מסתמא לא מחזקינן להו דלא שכיחי בישוב: (תחותא) באות שבעופות . עוף הצועק בלילה צואיט"ה בלע"ז: באות שבשרצים . טלפ"א. תרי תנשמת כתיבי חד בעופות וחד בשרצים: דבר הלמד מענינו . אחד מי"ג מדות היא: קיפוף . צואיט"א. ולי נראה שקורין קלב"א שורי"ץ שדומה לטלפ"א שבשרצים: קורפדאי . טלפ"א: רחמים . מטר: אמידי . על שום דבר: ועביד שרקרק . כשהוא מצפצף נשמע כאומר שרקרק: דאי יתיב אארעא . ואינו עומד אלא יושב ומצפצף סימן בשורה הוא: אארעא . שאין דרכו כן: בי כרבא . חרישה: גללא . אבן גלל מן המרום: בדייא . כמו בדאה. בדאי ושקרן ולפיכך לקה: העמקי וראשי יונים לקמיה מפרש: אטו קמן קאי . כיון דלמינהו נמי עורב קא מפרשת ליה ועורב קמא דלא יהבת ביה סימנא הי ניהו וכי בידו היה התנא אוחזו ומראה זה עורב סתם היה לו לומר עורב זה עורב פלוני: חמה אצל צל נראית עמוקה וכן כל לבן ושחור בבשר נראה הלבן עמוק כך בהרת לבנה היא: בריש יוני . לפני היונים: זה הנץ . אשפרוי"ר: בר חיריא . שרינקא. והכא ליכא לאקשויי אטו קמן קאי דהא לא קאמר למינהו זה נץ פלוני ש"מ אין לך קרוי נץ אלא אחד: חסידות . מחלקת מזונותיה: שמנאפת . כמו התאנף בי (דברים ד): בספר ויקרא כתיב ואת הדאה ואת האיה למינה ובמשנה תורה כתיב והראה ואת האיה והדיה למינה: אבוה דאמך . רב חנן בר רבה שהיה חמוה דרב חסדא בעשרה יוחסין (קדושין דף פא:): דהאנפה למינה דאיה דויקרא למינה למינו דעורב למינהו דנץ: דאה . דויקרא וראה דמשנה תורה אחת היא:

הא באתרא דשכיחי פרס ועזניה . פירש הקונטרס דבאתרא דשכיחי חיישינן משום דדמו לפרס ועזניה שמא מינם הוא וקשה דאם כן בכל דוכתא ליתסרו אלא נראה לפרש דודאי לאו ממינייהו הם אלא באתרא דשכיחי חיישינן משום דדמו לפרס ועזניה ומיחלפא בהם אבל באתרא דלא שכיחי ליכא למיחש למידי ושרו: באות שבעופות קיפוף . שלשה מיני קיפוף הם האי שהוא באות שבעופות זהו תנשמת כדקאמר דתנשמת הוא באות שבעופות ועוד יש כוס וינשוף דמתרגמינן קריא וקיפופא והוא ניהו דאמרינן בהמפלת (נדה דף כג.) דעיניהם הולכות לפניהם כשל אדם כמו קריא וקיפופא ובברכות פרק הרואה (דף נז:) אמרינן כל מיני עופות יפים לחלום חוץ מקריא וקיפופא ועוד יש קיפוף אחר שהוא חיה כדאמרי' נמי בפרק הרואה (ג"ז שם ע"ש) כל מיני חיות יפין לחלום חוץ מן הפיל והקוף והקיפוף וכן בפ"ק דבכורות (דף ח.) הארי והדוב הנמר והקוף והקיפוף לשלש שנים: הנץ זה הנץ . הכא לא שייך למיפרך אטו קמן קאי דקאמר זה הנץ דהא קאמר זה הנץ זהו אותן שקורין נץ אבל לעיל דעורב העמקי נמי קרוי עורב שייך למפרך מה זה מפורש יותר מזה: נץ . פירש בקונט' אשפרוי"ר ואי אפשר לומר כן דהא נץ הוא מי"ט עופות ואינן דורסין כדפירש לעיל וחזינן ליה דאשפרוי"ר דריס בין לפירוש הקונטרס בין לפירוש ר"ת שלוכד העוף ואוכלו מחיים וכמו כן טועין גבי נשר שקורין אייגל"א ואינו דנשר יש לו ד' סימני טומאה ואייגל"א יש לו אצבע יתירה וכן אמר דקורא הוא קוק"ו בלעז ואינו דאותו קוק"ו בחזקת טמא מחזקינן וקורא טהור הוא כדמוכח בפ' שילוח הקן (לקמן חולין קלח: קמ:) דר' אליעזר מחייב בשילוח מפני שהוא טהור ורבנן לא פליגי אלא מפני דרובץ על ביצים שאינן שלו אבל כולהו מודו דגופו טהור:

מכדי משנה תורה לאוסופי קאתי . כדאמרי' לקמן למה נשנו בבהמה מפני השסועה שלא נאמרה בויקרא והיא בריה שיש לה ב' גבין ובעופות לא אשכחן מידי לאוסופי אלא כתיב ראה דלא אכתיב בויקרא הכי אלא דאה קרייה בויקרא וכדי שלא יבא אדם להכשירה במקום שקורין אותה ראה ויאמר דאה אסרה תורה ולא ראה הלכך חזרה וכתב ראה והיא היא: דאי ס"ד תרי נינהו . וכי היכי דבהמה לאוסופי אתא בעופות נמי מוסיף הוה ליה למיכתב הכא תרוייהו ולמה גרעה לדאה אלא שמע מינה לפרושי: כך איה ודיה . דכתיבא במשנה תורה אחת היא ולא נכתבה אלא כדי שלא תתן פתחון פה לבעל דין לחלוק כדפרישית שלא תהא אתה קורא איה והוא קורא אותה דיה ויאמר לא זו אסרה תורה אלא איה: ומאי שנא התם דכתיבא למינה אדיה . וגרעה למינה דאיה: אקרא אני איה . די היה לי בקריאת איה שהרי היא עצמה דיה ולמה נאמרה דיה: לבעל הדין . למי שרוצה לחלוק עליך ולדון ולהכשירה: שלא תהא אתה קורא איה . והוא אומר איה אסרה תורה אבל זו דיה היא שמה לפיכך פרט הכתוב בכל שמותיהם: מיתיבי . לרב דאמר לעיל כ"ד עופות טמאים הן וקחשיב דאה וראה בחד ואיה ודיה בחד: מדהנך . דבהמה: הנך נמי לאוסופי . וש"מ דאה וראה תרי נינהו וטפו להו: לפרושי . כל שמותיה. וה"ה דהוה בעי למתני מפני האיה ודיה אלא חדא מינייהו נקט: ופליגא . הא דרב חסדא אדרבי אבהו דכיון דא"ר אבהו ראה היא איה ואנן על כרחיך אשכחן דדאה וראה ואיה ודיה אחת היא מדלא הדר כתבה במשנה תורה אלמא לר' אבהו דאה וראה ודיה ואיה חדא היא ובצרי להו: ה"ג עומדת בבבל ורואה נבלה בא"י . ופרכינן לר' אבהו מדקאמר דאה היא איה מכלל דדאה לאו היינו ראה דקא ס"ד דר' אבהו נמי כ"ד עופות טמאין אית ליה: ש"מ וכו' . ודר' אבהו פליגא אדרב כדאמרן והא פירכא בעלמא מיפריך כי אתמר דר' אבהו בבי מדרשא ומקמי דתיקו לן האי ופליגא דאמרן לעיל: מיני דגים . טמאים: מנה הכתוב בטהורה . איל וצבי וגו': מאי קמ"ל . הא ודאי פשיטא דאי הוו טפי הוה מני להו: ישנה דרך קצרה . ואין לך עוד טהורה ובעופות אין לך עוד טמאה: במסורת . אם זכור הוא באדם כשר שאכלו או שמסר לו רבו או צייד חכם שהוא טהור: שבקי בהן . אותו חכם: אלא אינהו מי ידע בהו . כלום מכירן שלא יהא אחד דומה לזה והוא טמא: משום נבלות . שמא נמצא בתרנגולת נבלה: של עוף פלוני טהור . ואנו יודעים שאותו עוף טהור הוא ודבר שאנו יכולין להבחין ולהביא ביצי אותו עוף לראות אם דומין לאלו לא משקר: אית ליה לאישתמוטי . ולומר של עוף אחר אמרתי לך שאי אתה מכירו והוא טהור:

למה ליה למיכתב איה ודיה . הכי נמי הוה מצי למנקט מראה ודאה אלא חדא נקט וצריך לדקדק ומאי שנא דכתיב בויקרא דאה ובמשנה תורה כתיב ראה ולא כתיב תרוייהו בחד דוכתא וגבי איה כתיב בויקרא איה ובמשנה תורה כתיב תרוייהו איה ודיה וי"ל דהיינו טעמא דבשלמא דאה וראה לא רצה לכתוב שניהם במשנה תורה אע"פ שמן הדין היה לו לכתוב במשנה תורה כל השמות דאתא לאוסופי ולפרושי משום דא"כ הוה אמינא דדאה וראה תרתי נינהו ולאוסופי קא אתי אבל באיה ודיה אין לטעות אע"פ שכתוב שניהם דמדכתיב למינהו אאיה ובמשנה תורה כתיב למינהו אדיה ש"מ חדא היא: עופות עשרים וארבע הויין . כמה מינים יש כדפיר' לעיל דילפינן מנשר כפשוטה של ברייתא וכאן היה סובר המקשה דדומיא דרישא קתני דז' מאות מיני דגים וח' מאות מיני חגבים מיירי בטמא וה"ה נמי הכא בעופות טמאים דרישא ודאי בטמאים איירי אפילו לפי ספרים דלא כתיב בטמאים בברייתא דאילו בטהורים לא נפיק מיניה מידי להאי חושבנא אבל בטמאי' קמ"ל שהרוצה לאכול דג בלא קשקשת אע"פ שאין בקי אם עתיד לגדל אחר זמן או משירן בשעה שעולה מן המים אם לאו אם מכיר ז' מאות מיני דגים טמאים ויודע שאין זה מהם יכול להתירו כי אין בטמאים יותר מז' מאות מינין וכמו כן בא להשמיענו גבי חגבים להתיר בלא קרסולים כי בכך יתברר שעתיד לגדל לאחר זמן ולפיכך היה סבור המקשה שגם בעופות בא לומר שאם יכיר כל אותן הנכתבים בפרשה לא יכול להתיר שאר עופות הבאים בסימן א' או בב' או בג' כיון שאלו סימנים מצויין כמו כן בטמאים ואין מספר לאותן שצריך להכיר כדי להתיר השאר ולכך פריך הא כ"ד הוויין ותו לא שעל ידיהם אנו מכירים האחרים ומשני כי קאמר אין מספר אטהורות קאי ולא הוי כעין רישא דמיירי בטמאים: ודילמא דעוף טמא נינהו . וא"ת כיון דעופות טהורים הוו רובא נזיל בתר רובא ולפי מה שפירשתי דמרבה כמה מינים ניחא ואף לפ"ה דלא מרבינן אלא מין נשר י"ל מ"מ הא אמרי' לעיל מאה עופות טמאים שהן במזרח וכולן מין איה הן הלכך אפשר דיש בטמאים מינין הרבה: