דף יומי חולין צ. / צ:

אלמא איסור מוקדשין קדים . דמשעה שנוצר הוא קדוש ועדיין לא נוצר הגיד דהא חזינן דיצירת עובר קודמת ליצירת גיד: ומשנינן אע"ג דאיסור מוקדשים קדים אתי איסור גיד וחייל . הואיל ואיסור חמור הוא שנוהג בבני נח כדקתני מתניתין (לקמן חולין דף ק:) והלא לבני נח נאסר גיד הנשה: ופרכינן מאן שמעת ליה הא סברא . דנוהג בבני נח רבי יהודה בשילהי מתני' (שם): והאי תנא דרישא דמתניתין דלא כרבי יהודה דקתני בירך של ימין ושל שמאל . ואילו רבי יהודה שמעינן ליה לקמן דאמר אינו נוהג אלא באחד: סבר לה כוותיה בחדא . דנוהג בבני נח: ופליג עליה בחדא . דנוהג בשתי יריכות: אימור דשמעת ליה לר' יהודה . דאמר דמשום חומריה דגיד דנוהג בבני נח חייל נמי אאיסור אחרינא: בטמאה . שמעת ליה דאתי איסור גיד וחייל אאיסור טמאה דאע"ג דאיסור טמאה ממעי אמה ואיסור גיד אינו עד שיולד דהא רבי יהודה אין נוהג בשליל קאמר במתניתין אפילו הכי חייל גיד אטמאה משום דאיסור טמאה לאו בעלמא הוא ואיסור גיד חמור שכן נוהג בבני נח: קדשים דאיסור כרת . שעל ידי קדשים בא לידי כרת כגון אכלו בטומאה או פגול ונותר: מי שמעת ליה . דחייל גיד עלייהו: אלא הכא במבכרת עסקינן . דלא קדוש ולד אלא ברחם ביציאתו ואשמעינן תנא דידן דאע"ג דאין גיד נוהג בשאר מוקדשים דהא איסור מוקדשים קדים כדאמרת דיצירת עובר קודמת ותו לא אתי איסור גיד וחייל אפילו הכי יש מוקדשים שהגיד נוהג בהן כגון בכור ממה נפשך אי נוהג בשליל איסור גיד קודם ותו לא פקע ואי אין נוהג בשליל תרוייהו בהדי הדדי אתו: ואיבעית אימא בולדות קדשים . ואשמועינן תנא דידן דלא קדשי במעי אמן אלא בהוייתן ביציאתן הילכך איסור גיד נוהג בכולן משום דאיהו קדים דנוהג בשליל ותו לא פקע דלא תימא במעי אמן קדושים ואיסור מוקדשין קדים כדאמרן בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין ותו לא אתי איסור גיד וחייל. להכי נקט בהוייתן משום לישנא דקרא דילפינן מיניה קדושת ולדות קדשים בפ"ב דבכורות (דף יד:) רק קדשיך אלו תמורות אשר יהיו לך אלו הולדות: הנאכלים . חטאת ואשם ושלמים: שאין נאכלין . עולה: להלקותו . לקי אם אכלו: להעלותו . למזבח אין איסור גיד נוהג כדאמרינן לקמן דלא כתיב ולא יאכל המזבח: לישנא אחרינא כאן לחלצו כאן להעלותו . מאן דאמר אין נוהג בעולה לחלצו קאמר שאינו מצווה לחלצו מן הירך ומאן דאמר נוהג להעלותו קאמר דאסור להעלותו בפני עצמו אם פירש מן הירך: רב נחמן בר יצחק אמר לחלצו פליגי . דמ"ד נוהג קסבר מצוה לחלצו. וללישנא קמא להעלותו פליגי מ"ד נוהג קסבר להעלותו נמי אסור עם הירך כדפליגי רבי ורבנן לקמן דלרבי שרי כדמוקי לקמן אליבא דרבי כי איצטריך קרא למשרי גיד הנשה במחובר ולרבנן אסור דבעינן מן המותר לישראל: הכל . רבויא הוא: אפילו פרשו . מן הבשר הנך גידין. בגידין המותרין קאמר דומיא דעצמות: ומאן שמעת ליה כו' . כלומר והך מתניתי' לאו דברי הכל היא אלא רבי היא ופליגי רבנן עליה וכדתניא כו' ומפלוגתייהו שמעינן דלרבי גיד הנשה מותר ולרבנן אסור כדמפרש ואזיל: ומה אני מקיים הבשר והדם . ולא גידין: בפוקעין . מעל האור. אשקלנ"ט: מידי דהוי אראשה של עולה . דצריך שיקריבנו שלם כדכתיב (ויקרא א) ואת הראש והרי עצמות הרבה יש:

אלמא איסור מוקדשין קדים . אומר ר"ת משום דמתחלה הכל הוא בשר והבשר עצמו מתקשה אחרי כן ומתלבן ונעשה גיד ובקונטרס פי' לקמן דמתחלה כשהגיד נוצר אינו על הכף ולא חייל עד שיבא ויתקשה על הכף ואע"ג דהשתא ר"ל דאין איסור גיד חל על איסור מוקדשים על איסור אבר מן החי דלא חמיר כמוקדשים חייל ועוד דאי אפשר לאיסור גיד להיות בענין אחר ועוד דאין איסור אבר מן החי חל עד שיולד דאמר בסוף פרקין (לקמן חולין דף קג.) כגון שנטרפה עם יציאת רובה דאיסור טרפה ואיסור אבר מן החי חייל בהדי הדדי: והא מתניתין דלא כרבי יהודה דקתני נוהג בשל ימין כו' . ה"מ למימר מדקתני נוהג בשליל ופליג ר' יהודה אלא רישא דמלתא נקט: קדשים דאיסור כרת מי שמעת ליה . משמע דאפילו בשלמים ולאחר זריקה דשרי אף לזרים בעי למימר דלא חייל כלל איסור גיד ושרי באכילה אע"ג דלאחר זריקה פקע איסור קדשים מדלא אשכחן דחייל אלא במבכרת ותימה כיון דהשתא ליכא איסור קדשים אע"ג דיכול לבא לידי איסור כרת כגון אם אוכלו בטומאת הגוף אמאי לא יחול איסור גיד דאין כאן איסור חל על איסור כדאמר בפרק ארבעה אחין (יבמות דף לב.) דאחות אשה מתלא תלי וקאי כו' וי"ל כיון דמחיים לא חייל איסור גיד דאיכא איסור מוקדשין דיכול לבא לידי כרת על ידי פיגול ונותר וטמא תו לא חייל איסור גיד לאחר שחיטה וזריקה דבעינן שיחול מחיים איסור גיד דומיא דיעקב שנשה לו גידו מחיים וא"ת ונימא מגו דאיתוסף איסור גיד לבני נח איתוסף נמי לישראל וי"ל דהא דנאסר לבני נח היינו דוקא לבני יעקב דקודם מתן תורה איקרו בני נח ואפילו נאסר מתחלה לכל אומות העולם הא אמר בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נט.) כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח וא"כ לאחר מתן תורה שרו לכולהו לבר מישראל וא"ת ונימא מיגו דאיתוסף איסור גיד לגבוה דאסור להעלותו איתוסף נמי להדיוט איסור אכילה וי"ל דאיכא למאן דאמר בסמוך מחוברין יעלו: הכא במבכרת עסקינן דברחם קדוש . ובהדי הדדי קאתו וקמ"ל דלא מבטל איסור קדשים החמור איסור גיד הקל מלחול עמו וא"ת והא איסור גיד לרבי יוחנן קדים דאמר (לעיל חולין דף עה.) תלש חלב מבן תשעה חי דחלבו כחלב בהמה והדר אתא איסור מוקדשין דחמיר וחייל עליה וא"כ לרבי יוחנן מוקדשין נוהגין בגיד מבעי ליה ונראה דלר' יוחנן לא חייל איסור גיד ואיסור חלב עד שיצא לחוץ ממעי אמו לאויר העולם וכן משמע דבסוף פירקין (לקמן חולין דף קג.) קאמר רבי יוחנן גופיה כשנטרפה עם יציאת רובה דאיסור אבר ואיסור חלב ואיסור טרפה בהדי הדדי קאתו אלמא דליכא איסור חל במעי אמו: פרשו ירדו רבי היא דתניא כו' . תימה אמאי מייתי הך ברייתא קמייתא ונראה דאי לאו ברייתא קמייתא המ"ל דרבנן סברי שיש לרבות כל מה שנוכל לרבות ואפילו פרשו דאיסורא ולית לן למעוטי אלא פוקעים גרידא שהוא סוף העלאה ורבי סבר דרבויא ומיעוטא אית לן לאוקומי בתחלת העלאה ולא נמעט כמו כן אלא דבר אחד דהיינו פרשו דאיסורא אבל מחוברים דאיסורא ופרשו דהיתירא יעלו ולהכי מייתי ברייתא קמייתא דגידים דהיתירא נמי כשפרשו ירדו דומיא דעצמות דהיתירא ועל כרחך רבי היא אלמא לא מרבי רבי כל מה שיכול להרבות דהא אוקי נמי מיעוט בפרשו דהיתירא והכי נמי לרבנן לא מרבי כל מה שיכולין להרבות אלא ממעטין דאיסורא אפילו במחוברין:

ממשקה ישראל . מקרא הוא בספר יחזקאל שה אחד מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל ולענין קרבנות ונסכיהם כתיב ומפרשינן ליה בפסחים בפרק אלו עוברין מן המותר לישראל אבל גיד הנשה לא וכי רבי קרא פרשו דהיתירא רבי ולא מחוברין דאיסורא: מידי דהוה אחלב ודם . דאסורין לאכול וקרבים לגבוה וכי כתיב מן המותר לישראל למעוטי טרפה אבל מין הבשר קרב כולו: מצותן בכך . חלב ודם הוא עיקר הקרבן: חולצו (מן התפוח) . חולצו מן הירך ומשליכו לתפוח. צבור האפר שבאמצע המזבח שהיו גורפין האפר תמיד וצוברין שם וכשהוא רבה מוציאין אותו לחוץ והוא נקרא תפוח כדלקמן בשמעתין: מרי דיכי . בעל שמועה זו הבין דבריך וכי נאמר לא יאכל המזבח: שלמים . שהירך נאכל חולץ הגיד ומכבדו לאמה שבעזרה ואינו מצוה לשורפו משום נותר דכי כתיב שרפה בנותר בדבר הראויה לאכילה כתיב כדכתיב (ויקרא יט) יאכל והנותר ישרף. וקשה לי ירך של שלמים למה נחתך בעזרה והלא נאכל בכל העיר ונראה בעיני דחטאת ואשם גרסינן שהן נאכלין בעזרה אי נמי משום חזה ושוק של כהנים והגיד בתוכו ורוב אכילתן ודירתן בעזרה ולשכותיהם ששם היו ישנים נקט נמי שלמים: מעלהו . עם הירך כמות שהיא שלמה ואח"כ חולצו בראש המזבח שגנאי הוא להביא ירך מפורעת למזבח משום הקריבהו נא לפחתך: כשלש מאות כור . דשן של צבור גדול שמסלקין לו מן הצדדין קרי תפוח וכן גבי יקב במסכת ע"ז (דף נה:) דורכין עם העובד כוכבים בגת ואע"ג שנוטל בידו ונותן לתפוח: גוזמא . מילתא בעלמא ולאו דווקא דמעולם לא הגיע לשלש מאות כור: השקו את התמיד . כשבאין לשוחטו משקין אותו והוא נוח להפשיט: גוזמא . דלאו כוס של זהב דווקא: לשון הואי . לשון הדיוט שאינו מדקדק בדבריו ומוציא בפיו דבר שאינו ולא שיתכון לשקר אלא לא דק: בשמים . אלמא לא דק. וכן ותבקע הארץ דאדוניה דנראה מקול ההמון כאילו היא נבקעת אשטורנ"ר בלע"ז: בשלשה מקומות כו' . אבל כוס של זהב דתמיד דווקא הוא דאין עניות במקום עשירות: גפן . כמין גפן היה עשוי שקורין טרייל"א שמודלה על הכלונסות: שלש מאות כהנים . גוזמא: נירין . ליצ"ש: כ"ד חוטין . מקראי ילפינן במסכת יומא בפרק בא לו כהן גדול (דף עא:) שחוטה כפול עשרים וארבעה: ארכה מ' ורחבה עשרים . ארכה לגובהו של פתח אולם ורחבה לרחבו שפתח האולם גובהו מ' ורחבו כ' ופרוכת פרוסה נגדו לצניעות בעלמא כך שמעתי. ול"נ שאף פרוכת הדביר כך מדתו רחבו לרחבו של היכל שהוא כ' אמה וגבהו לגבהו מן העלייה ועד הרצפה: ומשמונים ושתים ריבוא . חוטין. לישנא אחרינא ריבות נערות העוסקות בה: ושלש מאות כהנים מטבילין אותה . כשהיא נטמאת והיינו לשון הואי דלא בעי כולי האי: והדעת מכרעת . לקמיה בעי לה: מפשט פשיטא ליה . של ימין: דעת תורה . כדיליף לקמיה: דעת נוטה . לשון ספק אבל נראה במקצת שושפינשי"ר. דסתם הנאבק עם חבירו כשהוא נותן ימינו לשמאל חבירו וחובקו ידו מגעת מאחוריו עד ירך ימינו: העצמות והגידין . של פסח או בשר הנותר ממנו: ישרפו לששה עשר . ולא בחמשה עשר דקיימא לן (שבת דף כד:) אין שורפין קדשים ביום טוב. והנך עצמות כשיש בהן מוח קאמר ומפני ששמשו את הנותר דמוח הוי כבשר ולפיכך טעונין שריפה כנותר עצמו אבל דלאו בר אכילה אין טעון שריפה דכתיב לא תותירו וגו' כל דקרינן ביה לא תותירו קרינן ביה תשרפו ואידך לא: גידי בשר . כל גידין הרכין הנפשטים בבשר: וליכלינהו . בלילי פסח ולמה מותירן: ואי בדאיקרי ואיתור . הא תנא ליה נותר: אלא גידי צואר . דקשין כעצמות ודרכן לשיירן על כרחו ואורחא דתנא למתנינהו באנפי נפשייהו כעצמות: לשדינהו . לאשפה כיון דלאו בשר נינהו: ואמר רב חסדא גרסינן: ואליבא דר' יהודה . דמספקא ליה הי אסור והי שרי והלכך על כרחיה משייר להו ותרוייהו בעי שריפה לכל חד וחד מספקינן ליה בהיתירא והוי נותר שפיר משום הכי בעי לשיורינהו ולמשרפינהו: שהוכרו . לאו דווקא: נתערבו . שאין יודעין איזה ניטל מן הימין ואיזה מן השמאל:

של שלמים מכבדו לאמה . פירש בקונטרס דגרסינן חטאת ואשם משום דשלמים נאכלים בכל העיר ומה טיבו בעזרה ונראה משום דשוק וחזה ניתן לכהנים ששם גיד הנשה שהשוק הוא ברגל ולא ביד כדתנן לקמן בהזרוע (חולין דף קלד:) והם היו רגילין לאכול מתנותיהם בעזרה א"נ בשלמים של כהנים שכל קדשיהם היו רגילין לאכול בעזרה: בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הואי . אבל ההיא דתמיד (דף ל.) קסבר דאין זה הואי כדמפרש במסכת תמיד משום שאין עניות במקום עשירות: שלש מאות כהנים מטבילין אותה . וא"ת דאמר סוף פ"ק דביצה (דף יד:) מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו והאי פרוכת ליכא למיחש שיתחממו כנגדו דאסור ליהנות ממנו ואמאי מטבילין אותה וליכא למימר דכיון שנארגה היו מטבילין אותה כדאמר בפ' חומר בקדש (חגיגה דף כג.) דכלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש דהתם לא מיירי אלא בכלים המקבלין טומאה דמשום חומר הקדש החמירו להטבילן כאילו נטמאו אבל פרוכת דלא מקבל טומאה לא ועוד דבמסכת שקלים בפרק כל הרוקין (דף יב:) משמע בהדיא דפרוכת מקבל טומאה דתנן פרוכת שנטמא באב הטומאה מטבילין אותה בחוץ נטמא בולד הטומאה מטבילין אותה בפנים וי"ל דמקבל טומאה לפי שהוא אהל כדאמר בפרק קמא דסוכה (דף ז:) וסכות על הארון דכייף ליה מיכף עילויה דארון ומיהו יש ספרים דגרסי בפרק קמא דביצה (דף יד:) מפני מה וילון אסור וכן גרסינן בהלכות גדולות פירוש מפני מה אסור לעשות וילון מכלאים: