דף יומי בכורות כו. / כו:

הא בעל מום שרי . ור' יוסי הוא דאמר בשחטו שרו רבנן אי נמי עקביא היא אע"ג דלא התירו וקשיא לריש לקיש: תם קרי ליה . ומאי אע"פ שנולד בו מום אע"פ שנראה אחר כן לחכם ואמר מום קבוע: לימא . הא דר"ל תנאי היא: אסור . דבתם אפילו עקביא מודה דאתו לשהוייה ולאפקועי מקדושת מזבח ועוד שהרי עדיין אין בו שום היתר. אע"ג דנקט תולש הוא הדין לנתלש כדמפרש בסיפא דשמעתא: לא בזה . שמת התיר עקביא אלא בשחטו: אמר רבי יוסי מודה אבא . ששמו חלפתא שהוא מן החכמים החולקין על עקביא ומודה הוא בזה ששחטו שהוא מותר: אבל בייחוד אמרו חכמים . שבאמת ובברור אמרו יניחנו בחלון לשער בכור בעל מום שנשר: אבל . באמת וחבירו בעירובין בפרק בכל מערבין (דף לח.) בסופו: בייחוד . בברור וחבירו במסכת יומא (דף נד.) וידעו בייחוד ששם ארון נגנז: שמא יש תקוה . שמא יהא מותר ליהנות. ומפרש ומה תקוה יש שאם שחטו דברי הכל מותר: רבי יוסי היינו תנא קמא . דקאמר התולש צמר מבכור תם ושחטו אסור הא בעל מום ושחטו מותר לדברי הכל ובמת פליגי במודה דר' יוסי ולת"ק נמי במת פליגי: תנא קמא סבר אי התירו מומחה אין אי לא לא . דבעל כרחיך הכי תרצת וכדתרצת ריש לקיש לעיל כי אותביניה מרישא דמילתיה דתנא קמא דקתני התולש צמר מבכור תם הא בעל מום שרי ותרצה ריש לקיש ואמר כל היכא דלא התיר מומחה תם קרי ליה אלמא הכי משמע מילתיה התולש צמר מבכור תם דהיינו בעל מום שלא התירו מומחה אסור לדברי הכל הא בכור בעל מום דהיינו התירו מומחה שתלש ממנו כו' ור' יוסי סבר אע"ג דלא התירו מומחה נמי כשנשר שרו רבנן ממאי מדקאמר יש תקוה דמשמע יש תקוה ויתירנו מומחה וישחטנו מכלל דאכתי לא התירו מומחה כשנשר: פליגי במת והוא הדין לשחטו . מדלא אשכחן במילתיה דתנא קמא דנימא שחטו דברי הכל מותר: הלכה כר' יהודה . דבשחטו פליגי ולא במת: אידי ואידי . בין נראה בין לא נראה מישרי שרי דהא אפי' מונח בחלון קא"ר יוסי דאפי' רבנן שרו בשחטו: אי רבנן אידי ואידי מיסר אסרי . דאותו שמחובר בו טעון קבורה לדברי הכל והתלוש ממנו רבנן אסרי ליה אפי' מונח בחלון: אלא פשיטא ר' יהודה היא . דאמר בשחטו פליגי: אידי ואידי . בין נראה בין לא נראה: ושמע מינה בשחטו פליגי . מדלא מצית מוקמת ליה בגוונא אחריתי ומדסתם לן כר' יהודה ש"מ הלכתא כוותיה: התולש צמר מעולה תמימה . מחיים לרבנן מהו לאחר שחיטת בעלת מום לא תיבעי לך דוודאי לרבנן אסור דאי שרית ליה אתי לשהוייה ואתי לידי גיזה ועבודה: מי איכא מאן דשרי . אליבא דרבנן הא וודאי רשע הוא:

בכור בעל מום שתלש ממנו . הכא לא קתני והניחו בחלון משום דרשע הוא שתולש ודעתו ליהנות לאלתר אבל בנשר קתני והניחו בחלון: דתנא קמא סבר אי התירו אין אי לא לא . פירש בקונטרס דכיון דתריצנא לעיל דכל היכא דלא התירו מומחה תם קרי ליה אם כן סיפא דקרי ליה בעל מום מיירי בלא התרת מומחה וקשיא לפירושו דהא דתירץ הכי לעיל היינו כי היכי דאיתוקם לריש לקיש ככולי עלמא אבל השתא דצרכינן לומר ממה נפשך כתנאי מסתברא לומר איפכא דתהוי מילתיה כתנא קמא כפשטיה ונראה לפרש דסובר הש"ס עכשיו משום דקאמר ר' יוסי שמא יש תקוה שעל סמך השחיטה לא היה אומר כך שזה בידו ואין כאן שמא אבל בהתרת מומחה קאמר שמא יש תקוה שיזדקק לו חכם להתירו ואין זה כל כך דבר ברור דמי יימר דמזדקק ליה מומחה ומ"מ במסקנא קאמר שמא יש תקוה דקמיירי בשחיטה: התולש צמר מעולה תמימה . יש פירוש מרש"י שכתוב בהם שהוממה ואח"כ נפדית ושחטה משמע שהעמידה כן כדי שתהא כעין בכור אלא שהתלישה היתה בתמות ותימה והא בעי האי צמר העמדה והערכה ואין מועיל לצמר העמדת הבהמה כדמוכח בפ' ראשית הגז (חולין קלה.) גבי הא דקאמר התם דאין ראשית הגז נוהג בקדשים משום דכתיב צאנך ולא של הקדש ומוקי לה למעוטי קדשי בדק הבית ופריך והא בעי העמדה והערכה וי"ל דסבירא ליה כר"ל דאית ליה בפ"ב דתמורה (דף לב:) לרבנן דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה והכי נמי אשכחן רב דסבר כוותיה בפ' שני (לעיל בכורות טו.) ועוד י"ל דקדשי מזבח שיש עליהם קדושת הגוף בטל הצמר אגב הבהמה אפילו אותו שנתלש ובר העמדה והערכה חשיב ולא דמי לקדשי בדק הבית א"נ חשיב האי צמר כבעל מום מעיקרא וכן שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא משום דכיון דמעל נפק לחולין כדקאמר בפרק ראוהו ב"ד (ר"ה כח.) משמע דשייך ביה פדיון ועוד יש לפרש שופר של עולה שהוקדשה הבהמה לדמי עולה ושופר שלמים שהוקדשה הבהמה לדמי שלמים ודינה כשלמים עצמן ואין בה מעילה כדקאמר בפ"ב דפסחים (דף כז:) בעצי שלמים עסקינן ומיהו קשה בהך דשמעתין דכיון דבעי הצמר פדיון היכי שייך למיגזר דלמא משהי ליה והא צריך לפדותו דמה היה מרויח וקצת היה נראה לפרש דאיירי בעולה ונשחטה למזבח שזריקת הדם מתרת בשרה למזבח והעור לכהנים ומבעיא ליה בצמר שנתלש אי משתרי נמי בהכי אבל פלוגתא דאמוראי היא בפרק המזבח מקדש (זבחים פו.) בעצמות שפרשו לפני זריקה דרבי זירא סבר דזריקה מתירתן אפילו לקתא דנרגי וחציני וקאמר התם כרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר פרשו לפני זריקה מועלין בהם ופירש שם בקונטרס דמועלין לעולם אף לאחר זריקה וכל שכן דאינה מתרת מה שפירש מחיים ומיהו יש ספרים דגרסי התם כרבי אלעזר דאמר ר' אלעזר פרשו לפני זריקה מועלין בהן עד זריקה כו: תולש מי איכא מאן דשרי . פירש בקונטרס אליבא דרבנן הא וודאי רשע הוא משמע דלעקביא אפשר דמותר אף על פי שהאמת הוא דלעקביא נמי אסור בתם כדמוכח ברייתא דהתולש צמר מבכור תם מכל מקום פירש כך בקונטרס שאפילו לא שמיעא ליה ברייתא דבר פשוט הוא דמיהא לרבנן דתולש אסור:

דעיקר לאו לכפרה הוא דאתי . דאינו מביאה על חטא: כיון דמכפרא אעשה . דעולה מכפרת על עשה כדאמרינן במס' יומא (דף לו.) על עולה מתוודה עון שכחה ופאה: והאנן נשר תנן . אלמא בנשר שרי עקביא ולא בתלושין: עיקרו הפוך כלפי ראשו . שכפול באמצעיתו ושני ראשין נראין בחוץ: שאינו מתמעך . שאינו שוה עם הגיזה אלא נראה עולה למעלה: מאי טעמא לא אמר כרב נתן . הא ודאי כיון דאינו מתמעך אינו נראה עם הגיזה קרינא ביה: לפי שאי אפשר לשום גיזה בלא נימין המדולדלות . שעולות למעלה ואי כי האי גוונא מיתסר אין לך גיזה מותרת. רבי נתן טפי מחמיר להכי לא בעי מאי טעמא לא אמר כריש לקיש: הדרן עלך הלוקח בהמה מתני' עד כמה: ליטפל בבכור . בזמן הזה קודם שיתננו לכהן שמוזהר לעכבו אצלו בעל כרחו ולפרנסו: לא יתן לו . בגמ' מפרש: אם היה בעל מום ואומר לו . הכהן בתוך הזמן תנהו לי שאוכלנו מותר: בין תם . בזמן שבית המקדש קיים: בין בעל מום . בזמן הזה: גמ' מלאתך ודמעך וגו' . וסמיך ליה וכן תעשה לשורך לצאנך וגו' ודרשינן הכי בכור בניך תתן לי וכן לצאנך דכי היכי דבכור בניך מצותו לאחר שלשים כדכתיב (במדבר יח) ופדויו מבן חדש תפדה אף בכור צאן לאחר שלשים. מלאתך ודמעך דהיינו בכורים כן לשורך דכי היכי דבכורים לאחר חמשים שהרי בפסח התבואה מתבשלת ואין מביאין בכורים עד שיביאו שתי הלחם בעצרת כדאמרינן בפרק רבי ישמעאל (מנחות סח:): דמקדם לדמקדם . מלאתך ודמעך קודמין בפסוק ראשון הלכך דרשינן להו אשורך הקודם בפסוק שני: ודמאחר . בכור בניך דמאחר בפסוק ראשון דרשינן ליה אצאנך המאוחר בפסוק שני: דסמיך ליה לדסמיך . ובכור בניך סמיך אל שורך: ואימא שיתין . דעשייה אחרת דומיא דהך בכור בניך בעינן: לא מסרך הכתוב אלא לחכמים . הואיל ולא גילה לך שיעור עשייה שתוסיף ודאי לחכמים מסרך שיפרשו לך הטעם ואחריהם תלך: טיפולה . טרחתה: ששיניה דקות . ואינה יכולה לאכול עשב ואם לא תהא עם האם תמות: שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות . לפי שבזמן הזה אין בכור ראוי לכלום עד שיפול בו מום וכיון דעל ישראל רמיא ליטפל בו חמשים יום ואמר ליה הכהן בתוך הזמן תנהו לי ואזוננו ואף על פי שלא אהנה דומה כמי ששוכרו ומצילו מן הטורח ובלבד שיתננו לו ולא לכהן אחר ודומה לכהן שמסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו התרומות. אבל אם היה בעל מום ואמר תן לי שאוכלנו הואיל וחזי ליה לא הוי ככהן המסייע: בבית הרועים . אכהנים קאי כדי ליתן להם הבכורות: בבית הגרנות . אכולהו קאי כהנים מפני תרומות ולוים משום מעשר ראשון ועניים משום מעשר עני: בבית המטבחים . אכהנים קאי משום זרוע לחיים וקיבה: לקונסן . את הבעלי בתים: מן הפטור על החיוב . דשמא יהו להם שני סאין אחד של טבל גמור ואחד הופרש ממנה לכהן המסייע ואי אמרת ליה דהדרא ולפרוש מינה משום קנסא סבר בעל הבית טבל גמור הוא ומפריש ממנה עלה דאידך ואיהי פטורה מדאורייתא אלא קנסא הוא:

מתני' בדקה שלשים יום . כי הך פלוגתא איכא לענין טיפול אבדה (ב"מ דף כח): מלאתך ודמעך לא תאחר כן תעשה לשורך . דהיינו נ' ימים מיום הבאת העומר בפסח שגמר זמן בישול התבואה עד העצרת שמביאין שתי הלחם להתיר חדש במקדש וא"ת האי ביום חמשים הוא ולא הוי כעין בכור בניך וצאנך תתן לי דלאחר שלשים: וכי תימא מיתה לא תלמוד לומר וכו' . לאו דוקא דלא חשיב לה בפרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין פג.) בהדי אלו שבמיתה אלא קרוב הוא [לעון] מיתה: דלמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב כו' . בכמה מקומות אמרינן תרומה ויחזור ויתרום ולא גזרינן התם כיון שהתרומה ראשונה לכהן מידע ידע דשניה דרבנן ואפילו נתן הראשונה כבר לכהן קודם שיאמר לו חכם לחזור ולתרום מ"מ מדאין הכהן מחזיר לו את הראשונה מידע ידע דשניה דרבנן היא אבל כאן סבור הוא שנתן לכהן בתורת שכר סיועו ומעכבה כהן ובכמה מקומות צריך לחלק בדברים כי ההיא דפסחים בריש מקום שנהגו (דף נא.) גבי הנהו דמפרשו חלתא מארוזא דאמרינן דאי רובא לאו אורז אכלי ניכלה זר באנפייהו דלמא אתו לאפרושי מן הפטור על החיוב ובפ"ק דיומא (דף י.) גבי סוכת החג בחג חייבת [בעירוב] ובמזוזה ובמעשר דקאמר התם דמדאורייתא קאמר דאי מדרבנן דלמא אתא לאפרושי מן הפטור על החיוב ובדמאי הלוקח מן עובד כוכבים למ"ד יש קנין חייבו חכמים ולא חשו לכך: