דף יומי חולין עז. / עז:

נמנין עליהם . דאפי' לא נמנה אדם עם החבורה אלא לאכול מהן יצא ידי אכילת פסח. אלמא בשר נינהו: ר"ל . פליג עליה בפסחים בכיצד צולין (דף פד.) ואמר אין נמנין והכא לאכשורי טרפה קאתי ואיסורא דאורייתא היא ואת אמרת כו': ואמאי אישתיק והאמר רבא . ביבמות בהחולץ הלכתא כריש לקיש בהני תלת ותו לא קנין פירות והחולץ למעוברת ומתנה באמצע כולן בהחולץ אלמא בהך גידין הרכין הלכתא כר' יוחנן דאע"ג דסופן להקשות הרי הן עכשיו כבשר: שאני הכא דהדר ביה ר' יוחנן . מגידין הרכין ואמר כל מידי דסופן להקשות בתר סוף אזלינן דמעיקרא הוה סמיך ר' יוחנן אהא דתנן בהעור והרוטב (לקמן חולין קכב.) עור הראש של עגל הרך הוי כבשר לטומאת אוכלין ונבלות ואע"ג דסופו להקשות והדר ביה ואוקמה לההיא כיחידאה: דאמר ליה . ר' יוחנן לריש לקיש בהעור והרוטב דקבעי מיניה עור הראש של עגל הרך מהו שיטמא ואמר ליה אינו מטמא הואיל וסופו להקשות ואמר ליה הרי שנינו ואלו שעורותיהן כבשרן עור הראש של עגל הרך ואמר ליה אל תקניטני בה שבלשון יחיד אני שונה אותה כלומר יחידאה היא ולא סבירא לן כוותיה: דאישתקיל קורטיתא . לשון קורט כלומר מעט מן העצם נעכל ונפל לארץ: שהייה תלתא ריגלי . לשאול הלכה לחכמים הנאספים לרגל: א"ל רב אדא בר מתנה . לבעל הבהמה: רבא בריה דרב יוסף בר חמא . הוא רבא בר פלוגתיה דאביי: דחריפא סכיניה . לב פתוח לו בסברא: מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן . בברייתא דלעיל מה לי נפל מיניה מה לי איתיה הואיל ועור ובשר חופין את רובו כשרה: מתלקט מהו . בשר הנותר לכסות הרוב אינו יחד אלא כאן מעט וכאן מעט סביב העצם ואם תצרפהו הרי רוב הקיפו נכסה: מתרוסס מהו . שהיה הבשר מרודד וקלוש וחופה את רוב העצם: נתמסמס . בשר הנשאר לכסוי נרקב: קודרו . נוטלו בסכין כקדירת ארובה: איבעיא להו ניקב . אותו בשר החופה נקב קטן בלא חסרון: מהו . מי הוי ריעותא או לא: נקלף מעל העצם . אותו בשר החופה ואינו דבוק בעצם מהו. את"ל נקלף בלא חסרון הבשר כשר: נסדק . הבשר הנותר לכסוי מהו: ניטל שליש התחתון . של עובי הבשר סמוך לעצם הרי שני שלישי עליונים עומדים באויר מהו: ת"ש . חדא מהנך בעיי דאמר ר' יוחנן עור הרי הוא כבשר אלמא ניטל שליש התחתון ונשאר העור ושני שלישי עומדים כל שכן דכשר: דלמא התם דקנה משכא דידיה . שהחזיק העור בשלו כלומר התם לאו בניטל הבשר מתחתיו והעור עומד באויר קאמר אלא כגון שנשבר העצם בשיפולו שהוא ערום מבשר סמוך לארכובה שאין שם אלא עור והעור דבוק יפה בעצם ומחזיקו: נקדר . הבשר בסכין מעל השבר בעגול כמין טבעת ורוב הקיפו מכוסה: מהו . מי אמרינן כיון דנקדר בעגול שוב אינו מעלה ארוכה או לא אמרינן: מסרטו בעצם . דעלמא ומתוך שהוא מוציא דם מתחבר הבשר ונמשך זה אצל זה ומעלה ארוכה וכן דרך הרופאים: מזרף זריף . עושה חריצים בבשר ומכאיב המכה: והוא דקנה גרמא דידיה . שאנו רואים שהעצם מחזיק בשלו סביבות הקדירה מידבק העצם לבשר וסימן התחלת עלות ארוכה הוא: מתני' נפש היפה . שאין דעתו קצה בה מחמת מיאוס: תאכלנה . ולא אמרינן אבר מן החי היא שגם היא ניתר בשחיטת האם: ואינה מטמאה . דלא חשיבא אוכל: ולא טומאת נבלות . אם מתה הבהמה: חישב עליה . לאכילה: מטמאה טומאת אוכלין . אם נגעה בטומאה דמחשבה משויא ליה אוכל: אבל לא טומאת נבלות . דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא הוא: אסורה באכילה . ואע"ג דלא נפק אלא פורתא וליכא למימר כל מיחוי הולד היה שם שמא באותו מקצת יצא ראש הולד והרי הוא כילוד: ה"ג סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה: המבכרת . זהו פטר רחם שלה: ישליכנה לכלבים . שאין בה קדושה דאע"ג דאין שליא בלא ולד הכא רובה לאו בת מיקדשה היא דדלמא נקבה הוה כדלקמן בגמרא: ובמוקדשין . כגון בהמת שלמים שהפילה שליא: תקבר . דכיון דאין שליא בלא ולד קדשה דבין זכר ובין נקבה דנפיק מבהמת הקדש קדיש: בפרשת דרכים . מקום שהדרכים מתפרשים לשנים ודרך המנחשים לקוברה שם שלא תפיל עוד: דרכי האמורי . ניחוש וכתיב (שמות כג) ולא תעשה כמעשיהם: גמ' למה לי קרא . למימר ולא שליתה פשיטא דאסורה דשמא יצא הולד והרי הוא כילוד ושליא בתריה אזלא ולא שריתה שחיטה: אסמכתא בעלמא . ולדרשא אחריתי אתא עיקר קרא לחותך מן הטחול ומן הכליות כדאמר לעיל בפירקין (חולין דף סט.): עור חמור . שהוא קשה ומאוס: ששלקו . בשלו הרבה מאד: אי לטומאת אוכלין . אם נעשה אוכל לטמא טומאת אוכלין:

אל תקניטני . דאותביה ריש לקיש לר' יוחנן מההיא דאלו שעורותיהן כבשרן כו' וא"ת לדידיה גופיה תקשה ליה דהא קסבר דבתר בסוף אזלינן בהך גידין שסופן להקשות וי"ל דלא דמי פסח דלאכילה לטומאה דאפי' עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין כיון דחזי לאכילה כדאמר בסמוך ואע"ג דודאי אין נמנין עליו בפסח והכי נמי גידין שסופן להקשות וכן בפרק כיצד צולין (פסחים פד.) דפריך מההיא דר' יוחנן דאמר עור הראש של עגל הרך אין מטמא טומאת אוכלין אההיא דגידין שסופן להקשות מכ"ש פריך ובירושלמי אההיא דראשו של עגל הרך א"ר יוחנן לא שנו אלא לטומאה אבל ללקות לא ור"ל אמר משנה שלמה היא זו בין לטומאה ובין ללקות ומסיק התם מיחלף שיטתיה דר"ל תמן לא עביד לה בשר גבי גידין שסופן להקשות דאמר אין נמנין וכאן עביד ליה בשר א"ר בון טעמא דריש לקיש ואכלו את הבשר בשר ולא גידין משמע לפי הירושלמי דבכל מקום אזיל בתר השתא בר מגבי פסח דכתיב קרא: בלשון יחיד כו' . היה שונה במשנה דברי ר"ש ולא כמו שפי' בקונטרס משום דאתיא כיחידאה דבפרק החולץ (יבמות דף מב:) פריך והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה אע"ג דאתיא כר' יהודה וא"ת וממאי דמההיא דפסח הדר ביה ודלמא מההיא דלקמן הדר ביה וי"ל דמסתמא הדר ביה לגבי חבריה: נתמסמס מהו . הא דאמר באלו טרפות (לעיל חולין נג:) נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו הוא אינו היינו כגון בריאה ובגידין שהטרפות תלוי בהן אבל הכא שהטרפות תלוי בעצם אע"ג דנתמסמס הבשר שמא עדיין מגין: דקנה משכא דידיה . בקונטרס גרס בדלי"ת ור"ח ור"ת גרסי ברי"ש פי' רירים ליחה שלו שאז מדבק בו העור ומעלה בו ארוכה:

לטומאת נבלות . אם נעשה בשר להחשב כנבלת החמור עצמה: לא נצרכה . למעוטינהו דהא ודאי לאו בשר נינהו: אלא שנעשה ציקי קדרה . בשלן הרבה עם תבלין: לעולם לטומאת אוכלין . ומתני' לא איפשיט דהתם עור ששלקו תניא ובעור בהמה אחרת קמיירי אבל עור חמור מאיס: אלא שאין עמה ולד . באותה שבפנים: אבל יש עמה ולד . ורואים אנו ראשו ורובו לפנים: אין חוששין . שמא עוד היה ולד אחר עם זה ויצא ושליא זו שלו היא וזה שבפנים כבר יצתה שליתו ומ"מ שליא זו אסורה דשמא של ולד אחר היתה: והאמר ר' ירמיה לחומרא אמרה ר' אלעזר . דבר זה שהיה מחמיר מר' יוחנן: לא שנו . דאסורה באכילה דמשמע אפילו יש עמה ולד בפנים: אלא שאינה קשורה בו . דהתם איכא למימר לזה שבפנים היתה שליא אחרת ונמוחה ויצתה ושליא זו של ולד אחר היתה ונמוח ויצא: אבל קשורה בו . ודאי שליא זו שלו היתה ומותרת באכילה: ור' יוחנן אמר אנו אין לנו . שתהא אסורה באכילה: אלא שליא . שיצתה מקצתה ואין עמה ולד בפנים דהתם חיישינן שמא יצא מיחוי הולד שם: אבל יש עמה ולד . אפי' אינה קשורה בו מותרת דבדידיה תלינן לה: מין בהמה חיה ועוף . ורבנן היא דאמרי במסכת נדה (דף כא.) כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד: אין חוששין לולד אחר . ואם נפתח הקבר בלא דם דהואי לידה יבישתא טהורה: אינה קשורה בהן הריני מטיל . על אשה הזאת: חומר שתי ולדות . דחוששין שמא היה בשליא זו ולד גמור נקבה ותשב עליו לנקבה ואפי' בלידה יבישתא טמאה שבועים כדין נקבה מחמת ספק ולד אחר וגם חומרו של זה נטיל עליה ונאמר ולד זה משליא זו ולא היה בה ולד אחר וזו אינה ולד ואין לה שום ימי טוהר והיינו חומר שאם לא נמצא זה עמה קיי"ל במסכת נדה (דף כד:) המפלת שליא תשב לזכר ולנקבה ונותנין לה מיהא ימי טוהר של זכר דאין שליא בלא ולד אבל לזו אין ימי טהרה: שמא נימוח שפיר של שליא זו . והוא היה ולד גמור: ושמא נימוחה שליתה של שפיר זה . ושליא זו לאו שלו היתה. אלמא שאני לן בין קשורה לשאינה קשורה: מ"ט . ישליכנה לכלבים ולא מספקינן לה בשלית הבכור: דבר הקדוש בבכורה . אם היה זכר: נדמה . קונטרפייט"א. רחל שילדה מין עז או עז שילדה דומה לרחל ואמרינן בבכורות (דף יב.) דלא קדיש דכתיב אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור: וכל היולדות דרכן לילד מחצה זכרים ומחצה נקבות . הלכך ולד זה ספק זכר ספק נקבה ונקבה לא קדשה ואת"ל זכר הוא שמא נדמה הוא: הוו להו זכרים מיעוטא . ולמיעוטא לא חיישינן: רובא בר מיקדש הוא . בין זכר ובין נקבה חוץ מנדמה: יש בו משום רפואה . כגון משקה או סם או לחש שלוחש על המכה: אין בו משום רפואה . כגון שעושין שלא על החולי כגון קבורת שליא בפרשת דרכים וכיוצא בהם שדומין לניחוש:

עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין . וא"ת א"כ יאכל עור בפסח דהא תנן (פסחים דף פד.) כל הנאכל בשור גדול בשלקא נאכל בצלי בגדי הרך וי"ל דבעינן שיהא נאכל בשלקא שלא ע"י הדחק: בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות . וא"ת אמאי לא מייתי מתני' דהעור והרוטב (לקמן חולין קיז:) דתנן בהדיא דהעור אינו מצטרף לטמא טומאת נבלות וי"ל דמייתי מהכא משום דרבה בר רב חנא קאמר עלה לא נצרכה אלא עשאן לציקי קדרה דאמתני' לא מצי למימר דמתני' איצטריך לאשמועינן משום צירוף דאין מצטרפין: ולא בעור . כשאין עליו כזית בשר דהכי אמר בהעור והרוטב (לקמן חולין קכו:) והתם נמי דרשינן בנבלתה ולא בקולית סתומה ושקולין הן: המפלת מין בהמה וחיה . לא הוי מצי למינקט נפל משום דתוך שלשה תולין בו את השליא כדאמר רבא בפ' המפלת (נדה דף כו:): הריני מטיל עליה חומר ב' ולדות . בקונטרס פי' דאתא כרבנן אבל מתוך הלשון דחומר שני ולדות משמע כר"מ דחשיב ולדות בהמה חיה ועוף וכגון דהך בהמה הויא זכר דאי הויא נקבה לא נפקא מינה מידי בחששא של שליא אם לא היכא דחד קודם שקיעת החמה וחד לאחר שקיעה כדאמרינן גבי סנדל בפרק המפלת (שם דף כה:) אי נמי י"ל דאתיא מתני' כרבנן דלא חשבינא ליה ולד וחומר שני ולדות הוי משום שליא גופה ולא משום בהמה ונותנין לה חומר זכר ונקבה ומיהו אי כרבנן אתיא הוה ליה למימר תשב לזכר ולנקבה ולנדה דשמא אין כאן ולד אחד ולפירוש הקונטרס אתי שפיר הא דלא קאמר ולנדה דהיינו חומר שני ולדות דקאמר וא"ת לפי מה שפירש דנקט בהמה וחיה דוקא אבל הפילה נפל לא חיישינן לולד אחר כיון דילדה כי אורחא הא מתני' ילדה כי אורחא וחיישינן באינה קשורה לולד אחר ומאי סייעתא מייתי לר' אלעזר אדרבה קשיא ליה מהך ברייתא דנקט חיה ועוף דווקא וסייעתא לר' יוחנן וי"ל דאין הדבר תלוי בכי אורחיה אלא פשיטא ליה למסדר הש"ס דבצורת האדם תלוי הטעם שרגילה שליתה להתעכב אבל אחר בהמה וחיה ועוף לא שנא במעי אשה ולא שנא במעי בהמה אין השליא רגילה להפרד מן הולד אפי' ילדה הבהמה בר קיימא וא"ת דהכא קתני שמא נימוח משמע דספקא הוא וא"כ אמאי אסורה השליא באכילה כשיצתה מקצתה ויש עמה ולד והא ספק ספיקא הוא שמא אין כאן ולד אחר ואפי' את"ל יש כאן שמא אין באותו מקצת רובא ולד ובספ"ק דבבא קמא (דף יא.) משמע דבספק ספקא שרי דדייקינן מיניה דאין מקצת שליא בלא ולד הא יש מקצת שליא בלא ולד הוה ליה למשרי מספק ספיקא וי"ל דבברייתא דקתני שמא היינו בשליא הבאה אחר הולד ולעיל איירי בשליא הבאה קודם ולד אי נמי אסורה באכילה משום דגזרינן מקצתה אטו רובא כדמסיק בב"ק: סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות כו' . והא דתנן בפ"ג דבכורות (דף כא:) בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זה תקבר ונפטרה מן הבכורה ולא אמרינן ישליכנה לכלבים מהאי טעמא דהכא דהתם לא אמרינן תקבר אלא כדי לפרסם דנפטרה מן הבכורה כדאמר התם ומה שאין דוחה לומר שם כן אלא משום קושיא דפריך אר' חייא דאמר וכי מאחר דאינה מטמאה במגע ובמשא אמאי תקבר ומשני כדי לפרסמה כו' בלאו הכי נמי היה צריך לטעם פרסום אלא דאדרבי חייא לא ניחא ליה כל כך שתקבר מטעם פרסום כיון דאפילו ילדה דבר הקדוש לא בעי קבורה משום דבטל: רובא בר מיקדש הוא . משום דאיכא נדמה דלא קדיש קאמר רובא ולא כולה וא"ת והא בולד קדשים הכל קדוש כדמוכח בתמורה בסוף פרק (כל הקרבנות) (דף יז.) דקאמר אבל כלאים טומטום ואנדרוגינוס אי אתה מוצא אלא בולדות קדשים אלמא כלאים הנולד מבהמה קדושה קדיש וכ"ש נדמה כדמוכח במרובה (ב"ק עח.) דקאמר השתא כלאים מרבה ליה נדמה מבעיא וי"ל דסוגיא דהתם כמאן דאמר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים והכא למאן דאמר בהויתן הן קדושים והא דנפל קדוש הכא היינו משום דילפינן מבכור דקדוש בבכורה כדדרשינן בכריתות מדכתיב שגר אי נמי אפילו למאן דאמר במעי אמן הן קדושים נקט הכא רובא משום דאיכא דמות דיונה דלא קדיש [וע' היטב תוספות זבחים פד: בד"ה ומוציא ועוד שם קיד. סד"ה וקסבר]: