דף יומי בכורות יב. / יב:

מתני' לא בחיה . צבי ואיל: ולא בשחוטה . ואפי' שה שחוט: טריפה . שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה: כלאים . תייש הבא על הרחל: כוי . ספק חיה ספק בהמה: מפני שהוא שה . דבין רחל ובין עז קרויין שה: נתנו לכהן . הפטר חמור: גמ' להלן . בפסח: לכל השמות . שבמשנתנו. הפסח אינו בא עגל וחיה דכתיב (שמות יב) שה מן הכבשים ומן העזים ולא שחוט דבעינן שחיטה לשם פסח וכלאים נמי לא דכלאים אין קריבין לגבי מזבח כדקתני לקמן שור וכשב פרט לכלאים: בן פקועה . שנמצא חי בבהמה שחוטה:
פלוגתא דר"מ ורבנן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עד.): בדיקולא . קלחת. כלומר כשחוטה דמי ואין פודין בשחוטה: או דלמא כו' . וכל הנך אין פודין דאמר במתניתין שלא בשויין קאמרינן דאי בשויין אפי' בשלקי שרי: בן פקועה פסול לפסח דאינו קרב למזבח דתניא בפ' שני דשחיטת חולין (דף לח:) כי יולד פרט ליוצא דופן: שה מאי אהני ליה . ומסתברא למעוטי בן פקועה דכשחוט דמי ולא שה הוא ותפדה מרבי' בעל מום ונקבה ובן שתי שנים דשה נינהו: בכלאים . דתרי מיני הוא פרקינן דקתני במתניתין ר"א מתיר בכלאים: פרה שילדה מין עז אין פודין . דעגל הוא: בכלאים פרקינן . וכ"ש בנדמה ול"ל למיתנייה: היא גופה איצטריכא ליה . ולא משום דוקיא אתא: כלאים הוא . בתמיה. הא נדמה הוא: למאי . קאמר דשוייה רבנן לנדמה כי כלאים: אי לקדשים . שלא יקרב לגבי מזבח ל"ל למתלייה לנדמה בכלאים כי היכי דפשיטא לן בכלאים פשיטא לן בנדמה: אי לבכורה . לאשמועי' דלא קדוש בבכורה ככלאים פשיטא דאך בכור שור כתיב ובהדיא אימעוט: אי למעט ממעשר . דכי היכי דכלאים לא מעשרין אף נדמה לא:
פשיטא תרווייהו מחד קרא נפקי תחת תחת כתיב הכא תחת השבט וכתיב בקדשים תחת אמו מה התם נדמה וכלאים לא כדממעטינן לעיל אף מעשר כלאים ונדמה לא: לפטר חמור . דלא פרקינן ביה פטר חמור כי כלאים: מקצת סימנים . דאמו: העברה העברה . כתיב הכא יעבור תחת השבט וכתיב בבכור והעברת פטר רחם מה בבכורה חייב כדאמרן ואם יש בו מקצת סימנין חייב אף מעשר נמי ליהוי חייב: קמ"ל . דדין כלאים אית ליה דתחת תחת גמר מקדשים כי היכי דלמזבח לא קרב כדאמר בריש פירקין (דף ג:) מום קבוע הוא לישחט עליו במעשר נמי לא קדוש: פסולי המוקדשין . שנפדו ויוצאין לחולין: כיון דאמר . פטר חמור מותר בהנאה קודם פדיון חולין הוא הפטר חמור ויכול לפדותו בה דליכא למימר איסור חל על איסור: אין איסור . פטר חמור חל על איסור דבהמת פסולי המוקדשין אית בה קדושה אפי' לאחר פדיון דאסירי בגיזה ועבודה: דלא תפיס פדיונו . שהשה הניתן תחתיו אין בו משום קדושה: צבי ואיל . כתיב בפסולי המוקדשין דכתיב (דברים יב) רק בכל אות נפשך וגו' ובפסולי המוקדשין מדבר:

רבי אליעזר מתיר בכלאים . ר' אלעזר גרסינן ולא גרסינן רבי אליעזר וכן מוכח במרובה (ב"ק דף עח.) דאמר ר' אלעזר דמתיר בכלאים מפני שהוא שה דאינו אלא להוציא כלאים למאי הלכתא ומשני לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כר' יהושע דאי כר' יהושע משה כבשים ושה עזים נפקא וכל שכן דלא כר' אליעזר דשרי לעיל בפירקין אלמא דרבי אליעזר פליג על רבי אלעזר ור' אליעזר בר פלוגתיה דרבי יהושע: קא משמע לן תחת תחת משלמים גמר . וא"ת למה לי בבכור עד שיהא הוא שור ובכורו שור נילף העברה העברה ממעשר וי"ל משום דכתיב אך לחייב מקצת סימנין דומין לאמו לכך צריך למעט נדמה בהאי קרא דנשמע מינה אמאי קאי אך ומיהו לההוא תנא דממעט לעיל נדמה מפטר חמור תרי זמני וגלי לן בקדושת דמים וה"ה לקדושת הגוף לפי טעם זה לא הוה מצי למדרש מקצת סימנים מאך ושמא נפקא ליה מקרא אחרינא: מה צבי ואיל אין פודין וכו' . עוד יש דרשא בפ' שני (לקמן בכורות דף טו.) מצבי ואיל דפטר להו ממתנות ואי לאו מיעוטא דקרא הוה שרי חלבו ופטר להו מאותו ואת בנו וא"ת היכי עבדינן כל הנך דרשות דפרק כל פסולי (לקמן בכורות דף לג.) אמר תלתא צבי ואיל כתיבי ומייתי כל חד למילתיה ולא דרשינן מינייהו הך דרשות כלל:

לר' שמעון נמי . אע"ג דשרי פטר חמור בהנאה אין פודין אותו בפסולי המוקדשין דצבי ואיל כתיב בהו: בבהמת שביעית . בהמה שניקחה בפירות שביעית: ודאי לא תיבעי לך . פטר חמור ודאי לא תיבעי לך דכיון דבעי למיתב פדיונו לכהן לא פריק ליה דלאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה ונמצא זה קונה חמור בפירות שביעית שאינו ראוי לאכילה: ספק . כגון שילדה אמו זכר ונקבה דאמר במתני' מפריש טלה והוא לעצמו: ואליבא דרבי שמעון לא תיבעי לך . דלדידיה לא מיתבעי לאפרושי טלה לאפקועי איסוריה אי לא יהיב ליה לכהן דהא ר"ש מתיר פטר חמור בהנאה: את הודאי . פטר חמור ודאי משום דבעי ליתנו לכהן והויא סחורה: במתנות . זרוע ולחיים והקיבה: לשריפה . ואי מיחייב בבכור סלקי אימורים לגבוה: חלה טמאה אין לה תקנה אלא שריפה דהאוכל תרומה טמאה חייב מיתה: ואמאי . מיחייב עיסת שביעית בשביעית בחלה: לדורותיכם . כתיב בחלה משמע אפי' בשביעית וכתיב (במדבר טו) מראשית עריסותיכם וגו': תניא נמי הכי . דטעמא משום דלדורותיכם כתיב בהו: וליגמר מינה . דלא אמר לאכלה ולא לשריפה ותתחייב בהמת שביעית בבכורה: התם . גבי חלה עיקר הפרשתה לאכילה דאינה בשריפה אא"כ נטמאת: לקיימו . אפי' שעה אחת: נחשדו . שעובדין בהן בלא פדיון: פשיטא . דודאי מהכא שמעינן לה: מהו דתימא הני מילי . דלא יתננו היכא דמוחזק לן ביה דמיקרי חשוד שראינוהו שנחשד בדבר. ל"א דמיקרי דחזינן ליה דאיתרמי ועבד עבודה בפטר חמור קודם פדיון: דמורה בה היתירא . דקסבר כיון דשה שיפריש תחתיו יהא שלי למה לי לפדותו: מתני' כחמש סלעים של פדיון הבן . דאמר בפ' יש בכור לנחלה (לקמן בכורות דף נא.) דחייב באחריותו: כפדיון מעשר שני . דאם אבדו אינו חייב באחריותו כרבנן: מת פטר חמור . לאחר שהפריש הפדיון ועדיין לא נתנו לכהן: רבי אליעזר אומר יקבר . הואיל והוא חייב באחריו' הטלה כמאן דלא אפרשיה דמי ומותר לישראל בהנאתו של טלה כמי שלא הפרישו: א"צ להקבר . דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן ופטר חמור פדוי: גמ' חייב באחריותו . אם הפריש פדיונו ואבד: מותר בהנאה . קודם פדיונו: יקבר כבכור אדם . לא משום דאסור בהנאה אלא משום דאיתקש לבכור אדם וסתם בכור אדם ניתן לקבורה: מודה ר"א . אע"ג דבודאי פטר חמור ס"ל דכל כמה דלא מטי פטר חמור ליד כהן לא מיפריק מודה הוא בספק שא"צ לתת פדיון לכהן אלא מפריש כו'. ומדמצריך לאפרושי טלה לאפקועי איסוריה מכלל דס"ל פטר חמור אסור בהנאה: לפדייה הקשתיו . בכור בהמה טמאה לבכור אדם שיתחייב באחריות פדיונו ולא לדבר אחר להנאה: הערכין בשעתן . שאם היה מבן חדש עד חמש שנים בשעת שאמר ערכי עלי והמתין שלא נתנו עד שיהא בן שש שיש לו ערך אחר כדכתיב בפרשת ערכין (ויקרא כז) אפי' הכי לא יהיב אלא כשעה שהעריך: אחר שלשים . כדכתיב (במדבר יח) ופדויו מבן חדש וגו': ופדיון פטר חמור לאלתר . בתמיה: אין בערכין פחות מבן שלשים . אינו נערך כדכתיב בפרשה: ובנזירות . סתם נזירות שלשים יום כדכתיב (במדבר ו) קודש יהיה יהיה בגימטריא שלשים הוו: ומוסיפין . שיש ערך לכל זמן שהוא עומד בו כדכתיב בפרשה וכן נזיר נודר בנזיר ארבעה וחמשה שנים ואם המתין מפדיון בנו ומפדיון פטר חמורו כמה שנים עדיין יכול לפדותו ואינו נותן יותר: לומר שאם פדאו פדוי . הא דקתני לעיל פדיון פטר חמור לאלתר שאם פדאו לאלתר [פדוי] אבל עיקר מצות פדייה לא מקיים: מכלל דבנו . מדאוקמת ליה בדיעבד וקתני הבן אחר שלשים מכלל דאם פדאו בתוך שלשים אינו פדוי: והאיתמר . בפ' יש בכור לנחלה (לקמן בכורות דף מט.): דכ"ע מעכשיו . היכא דאמר ליה מעכשיו יחול פדיון זה אינו פדוי כי פליגי היכא דאמר עכשיו אני נותן מעות והפדיון לא יחול עד לאחר שלשים יום:

ודאי לא תבעי לך . לאכלה ולא לסחורה משמע דאסור לקנות בהמה טמאה כגון פטר חמור בפירות שביעית ותימה דאפי' רבנן לא אסרי בהגוזל קמא (ב"ק קב.) משרה וכביסה אלא משום דבעינן דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה ובהמה למלאכה הוי הנאתו וביעורו שוה: כיון דאילו מיטמיא כו' . ואע"ג דיכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית על זאת ומקיף שתיהן מ"מ הך לאו בת חלה היא ולא מצי לאפרושי מגופה הוי כמו מן החיוב על הפטור: הכא עיקר לשריפה הקשה ר"ת נילף מעומר דעיקרו לשריפה . ואמר פ' כל קרבנות (מנחות ד' פד.) שומרי ספיחין בשביעית היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ופריך היכי מייתי עומר מפירות שביעית לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ואיכא קומץ שקרב לגבי מזבח שאני התם דאמר קרא לדורותיכם י"ל לא ילפינן בכור מעומר דאיכא פירכי טובא מה לעומר שכן קרבן צבור ודוחה שבת וטומאה ועוד א"א לקיים עומר בשביעית אלא בפירות שביעית דבעינן כרמל אבל בכור וחלה מתקיים בשנה שביעית בבהמות אחרות ובפירות אחרים: לאו איתמר עלה אמר רבא דכ"ע מעכשיו אינו פדוי . לשון זה אינו לקמן פ' יש בכור (בכורות דף מט. ע"ש):