דף יומי מנחות פג. / פג:

בהדיא כתיב בהו . וזה יהיה לך מקדשי הקדשים מן האש לכל חטאתם ולכל אשמם וסמיך ליה בקדש הקדשים וגו' (במדבר יח): מריבויא דקראי אתי . דיאכל אותו: איכא דמייתי . זבחי שלמי ציבור ממנחה ואיכא דמייתי מרבויא דקרא: חטאת מה חטאת מקדשה בבלוע . דכתיב כל אשר יגע בבשרה (ויקרא ו) ואמרי' (זבחים דף צז:) עד שיבלע בבשרה כגון שהיו שתי חתיכות אחת שלמים ואחת של בשר חטאת ונפל מן החטאת על השלמים ונבלע בה יאכל כחומר שבה ליום ולילה כחטאת: מה אשם אין שפיר ושליא הולד קדוש בהן . כשהן במעיהן: דקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים . כשיולדו ולא במעי אמן: ודנין אפשר . נקבה דיש בה שליא מאשם זכר דאין לו שליא: מה מילואים מותריהם בשריפה . דכתיב ואם יותר בבשר המילואים מן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר באש וגו' (שמות כט): ואין מותריהן בעלי חיים בשריפה . דבמילואים לא הפרישו שום בהמה לאחריות ולא היה שם בעלי חיים מותר: אף כל [מותריהן בשריפה] ואין מותריהן בבעלי חיים בשריפה . שאם הפריש ב' חטאות לאחריות ונתכפר באחד מהן אין השני לאיבוד אלא ירעה עד שיסתאב וכו': מה שלמים מפגלים . שהתודה מפגלת את הלחם ומתפגלין עצמן אם חישב בהן דעיקר פיגול בשלמים כתיב אף כל מפגלין כגון זבחי שלמי ציבור מפגלין את שתי הלחם: ור"ע . מפרש לקרא בענינא אחרינא מנחה מה מנחה מקדשת בבלוע דכתיב במנחה כל הנוגע בה יקדש: אי כתב רחמנא במנחה . דמקדשת בבלוע: הוה אמינא משום דרכיכא . שהיא סולת בלעה: אבל חטאת . דלא רכיך אימא לא: קדיר . כורשת"טרייט בלע"ז שנבלע ביותר: אף כל . בין פסח בין תודה אין בא אלא מן החולין ומהכא נפקא ליה לרבי עקיבא: ובידו הימנית . דכתיב בה אצבע וכהונה: מביום צוותו נפקא . חטאת ושאר זבחים: מה אשם עצמותיו מותרין . שהרי בשרו מותר ולא כתיב אשם אלא משום דבעי לפרושי קרא כל חד וחד בפני עצמו והוא הדין דאפי' שאר זבחים עצמותיו מותרין כדאמר במס' פסחים (דף פג.) אבל העצמות וגידין ישרפו לששה עשר ואמרינן הני עצמות היכי דמי אי דלית בהו מוחא לישדינהו אלמא דעצמות מותרין: אף כל . אפילו עולה עצמותיהן מותרין כדאמרינן במסכת זבחים פרשו הן אפילו בראש המזבח ירדו ושריין אפילו לקתתא דסכיני: ור"ע . דמפיק לפסח דבא מן החולין מחטאת: האי וזבחת פסח מאי עביד ליה . דמתניתין אפיק ליה מפסח ור' אליעזר היא ולא ר"ע:

בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר בכהנים יאכל אותו קודש יהיה לימד על זבחי שלמי צבור כו'. האי קרא בפרשת קרח כתיב ואע"ג דזבחי שלמי צבור לא כתיבי התם כיון דכתיב בהאי קרא קדש יהיה לך וגבי כבשי עצרת כתיב בפרשת אמור אל הכהנים קדש יהיו לה' לכהן מסתברא דבדידה מיירי ועוד יש לפרש משום דאיקרו קדש קדשים כדילפינן בפרק איזהו מקומן (זבחים נה.) ובפ"ב דערכין (דף יא:) מדכתיב על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה קדשי קדשים אף זבחי שלמי צבור קדשי קדשים: איכא דנפקא ליה מהכא כו'. עוד יש תנא שלישי בפרק איזהו מקומן (זבחים נה.) [דאמר] אלא היקשא למאי אתא מה חטאת לזכרי כהונה אף שלמי צבור לזכרי כהונה והא דלא מייתי ליה הכא משום דסוגיא דשמעתא היא ולא משכחת ליה ברייתא בהדיא: מה חטאת מקדשה בבלוע. הא דאמרי' בפרק גיד הנשה (חולין צח:) לא נצרכה [אלא] לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי [ופריך] וליגמר מיניה גלי רחמנא גבי חטאת וכל אשר יגע בבשרה יקדש כו' ומשמע דשאר קדשים פשיטא ליה דילפינן מחטאת היינו מהיקשא דהכא: אף כל שאין שפיר ושליא קדוש כו'. פירש בקונט' בזבחים ואין חלב ושתי הכליות של שליל שבמעיהן קריבין ומעולה לא הוה ליה למילף דכליל הוא אף כל אין שפיר ושליא קדוש בו לא מצי למימר דלא לעולות מדמית להו שהרי אף שאר הבשר אינו קרב. וולדות בהמות קדשים בהוייתן הם קדושים כשנולדו הם קדושים ולא במעי אמן דגמרי מאשם וכן משמע בפרק כיצד מערימין (תמורה כה:) דלמאן דאית ליה בהוייתן הן קדושים הן עצמן חולין במעי אמן והא דתניא בריש בהמה המקשה (חולין עה.) מה חלב ושתי כליות האמורין באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל דמשמע דקדוש כשאר בשר בר מהקרבה ההוא תנא סבר במעי אמן הן קדושים ולכך איצטריך קרא למעט חלב ושתי כליות: מה שלמים מפגלין כו'. בסוף פרק שני דזבחים (דף כח:) איכא תנא דדריש לה מדכתיב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו מה שלמים מפגלין ומתפגלין כו' וכן בפרק ב"ש (שם דף מד.) דריש לה נמי מהאי קרא מה שלמים מיוחדין שיש להן מתירין בין לאדם בין למזבח מפגלין ומתפגלין כו' פירש בקונטרס מפגלין את הנסכים אם חישב בזבח ובחנם דחק דהוה מצי למימר שהדם מפגל את הבשר ובשר עצמו מתפגל: מה חטאת אינה באה אלא מן החולין כו'. תרתי דריש מחטאת דכבר דריש נמי מה חטאת בבלוע מקדשת: כדי נסבה. בסוף דם חטאת (זבחים דף צה. ושם) מסיק ואיבעית אימא סבר לה כר"ש דאמר אצבע לא בעיא כהונה כהונה בעיא אצבע אבל בפ"ק דחולין (דף כב. ושם) לא מסיק אלא ההוא שינויא לחודיה ונראה דלמ"ד (זבחים דף נ.) דבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקשא צריך לומר כדי נסבה דאצבע דחטאת גופיה יליף בגזירה שוה ממצורע דהיינו ימין לעיל בפ"ק (דף י.) ובפרק שני דזבחים (מנחות דף כד:) ואם כן לא מצי למילף מהיקש שאר קרבנות מחטאת: מה אשם עצמותיו מותרין. לעשות מהן כלים אני שמעתי שהרי נאכל לכהנים ונותר בעצמות לא שייך אלא בדבר הנאכל אף כל ואפילו עולה ומבעי ליה הא נמי מחטאת הוה מצי למילף ונראה בעיני דמלו יהיה יתירא נפקא ליה באשם דכתיב ביה לכהן אשר יכפר בו לו יהיה כך פי' בקונטרס בסוף דם חטאת (זבחים דף צח.) וקשיא דבההוא קרא כתיבי חטאת ואשם בפרשת צו את אהרן כחטאת כאשם תורה אחת להם הכהן אשר יכפר בו לו יהיה ובעולה נמי כתיב בקרא דבתריה עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה (ויקרא ו) ועוד דרשינן בפרק המזבח מקדש (שם פו.) נאמר לו יהיה בעולה ונאמר לו יהיה באשם מה אשם עצמותיו מותרין אף עולה עצמותיה מותרין וקאמרינן התם מופני דאי לא מופני כו' אלמא ממשמעות לו יהיה דריש ולא מיתורא ושם פי' בקונט' דפשיטא ליה באשם משום דאף בשרו מותר ואי משום נותר דבשריפה לא שייך נותר אלא במידי דבר אכילה כדכתיב (ויקרא ז) והנותר מבשר הזבח ובפרק כיצד צולין (פסחים דף פג.) מוכח בהדיא דאין נותר בעצמות וכאן פי' בקונט' דהא דפשיטא ליה באשם טפי משאר קרבנות הנאכלין משום דכתיב באשם הוא לאחר הקטרת אימורין דמשמע הוא אשם ואין עצמותיו אשם וצריך לדקדק למה לי תרי קראי לעצמות היקשא דהכא וגזירה שוה דלו יהיה בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פו.):

מותר הפסח . כגון שהפריש מעות לפסחו וניתותרו (לשלמים) והיינו מותר פסח. ענין אחר שהפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון והוא מותר פסח מנין שקרב שלמים: לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר . היינו שלמים: אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים . לא הוה צריך למיכתב משום דהא כתיב (ויקרא ג) אם זבח שלמים קרבנו: ואמר אבוה דשמואל וכו' דבר הבא מן הצאן . דהיינו פסח: כשב לרבות פסח לאליה . דמשום דמשמע שיהיה שלם שיהא עמו האליה הוצרך הכתוב זה לרבותו דאילו שאר אימורים נפקי מאך בכור שור או בכור כשב ואמרי' (זבחים דף לז.) דמו לא נאמר אלא דמם חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונים מתן דמים ואימורין אבל אליה איצטריך קרא אחרינא כבש לרבותו משום דפסח בעינן שיהא שלם ואילו הוה שקיל לאליה לא הוה הפסח שלם ולהכי איצטריך האי קרא לרבותו דגבי כבש כתיב אליה: ושלמים הבאין מחמת הפסח . היינו מותר פסח: כשהוא אומר ואם עז . ולא כתיב אם הפסיק הענין למעט מאליה לימד על העז ועל פסח הבא מן העז שאינם טעונים אליה: וצריכי . הני שלשה קראי למילף דמותר פסח הוי שלמים: חד לעברה זמנו . לאחר י"ד: לא עברה זמנו ולא שנתו . כגון שאבד קודם חצות והפריש אחר תחתיו ונמצא דאם רצה לשוחטו קודם חצות קרב שלמים ואע"ג דעדיין חזי לפסח: דחזי לפסח שני . בארבעה עשר באייר: אימא לא . יהא קרב שלמים: דאפילו לפסח ראשון נמי חזי . אימא לא יקרב שלמים קא משמע לן: מתני' כל הקרבנות . היינו מנחות: אלפא לסלת . שכשם שהאלף היא ראש לכל האותיות כך סלת של אלו שני מקומות מכניס וזטחא ראש לכל הסלתות. ענין אחר אלפא אלף היינו אחד כך סלת של שני מקומות מיוחדין לכך שסלתן מובחר עיקר מכל הסלתות כך שמעתי: כל הארצות . שבארץ ישראל כגון יהודה ועבר הירדן והגליל כשרות: אלא מכאן היו מביאין . משום דמצוה להביא מן המובחר: גמ' מן העלייה . מחיטין ואפילו ישנים בעלייה: והא אפיקתיה . ממושבותיכם ולא מחוצה לארץ והיכי דרשת ליה ואפי' מן העלייה: שמעת מינה תרתי . חד דאפילו מן העלייה וחד לכל ביאות שאתה מביא וכו' כדאמרינן בפירקין דלעיל (מנחות דף עז:) תביאו ריבויא הוא לגמרי דלא בעי לגופיה: והכתיב ראשית . דמשמע מן החדש ולא מן הישן: שתהא חדשה לכל המנחות . כלומר שיביאו שתי הלחם קודם שיביאו שום מנחה מן החדש אבל שתי הלחם גופייהו באות אפי' מן הישן: עד כאן לא פליגי . תנא דמתני' ותנא דבריית' אלא בחדש:

ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים. פי' בקונטרס (בזבחים דף ט.) חגיגת ארבעה עשר וכן בסוף כל הפסולין (שם דף לו.) גבי תודה שנאכלת ליום ולילה קאמרינן מנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח תלמוד לומר שלמיו ופי' בקונטרס שלמי פסח חגיגת ארבעה עשר וקשה דבפסחים פרק אלו דברים (דף עא:) דריש מקרא בהדיא דחגיגת ארבעה עשר נאכלת לב' ימים ולילה א' והא דכתיב בפרשה (ויקרא ז) ובשר תודת זבח שלמיו (מרבי חגיגת י"ד לשני ימים ולילה אחד) ושלמים הבאין מחמת פסח ליום ולילה ונראה דודאי שלמי פסח דכל הפסולין היינו מותר הפסח כי ההוא דתורת כהנים ובפסחים בפרק האשה (דף פט.) גבי חמשה שנתערבו פסחיהם דקאמרינן ונייתי מותר הפסח דנאכל ליום ולילה ובפ"ק דראש השנה (דף ה.) קרי למותר הפסח שלמי הפסח דחשיב פסח גבי בל תאחר ופריך פסח זימנא קביעא ליה כו' ומשני מאי פסח שלמי פסח (שלמי פסח) ס"ד אמינא הואיל ומחמת פסח קאתו כו' ועל כרחין לאו היינו חגיגת ארבעה עשר דכיון דקתני פסח לא שביק מותר הפסח דמיקרי פסח טפי דהיינו פסח ממש ומוקי לה בחגיגת ארבעה עשר ומיהו שלמים הבאין מחמת פסח דשמעתין על כרחין לאו היינו מותר הפסח דכבר תנא ליה ובפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צו:) פי' בקונטרס דהיינו תמורת פסח עצמו ואע"ג דדרשינן התם הוא קרב ואין תמורתו קריבה הא מוכח התם דכל היכא דפסח קרב גם תמורתו קרב ובריש ב"ש בזבחים (דף לז:) דקדקתי: חד לעברה שנתו וזמנו. הוא הדין שנתו בלא זמנו ואע"פ שבשעה שהקדישו לא היה ראוי לפסח דכשיגיע זמנו תעבור שנתו ואפילו מפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים תורת שלמים עליו כדתנא במי שהיה טמא (פסחים דף צז:) ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים: מן החדש ומן הישן. פי' בקונטרס במנחות קאמר ונראה דשייך נמי בזבחים כדאשכחן במעשר בהמה אלא דהוה ליה למיתני חוץ מבכור ומעשר דאין באין מחוצה לארץ כדתנן בתמורה פרק אלו קדשים (דף כא.) ובתוספתא (רפ"ט) תניא כל קרבנו' הציבור והיחיד באין מארץ וחוצה לארץ אפילו מבין העובדי כוכבים חוץ מבכור ומעשר שאין באין אלא מן הארץ ואין באין אלא מישראל ובההיא בבא לא תני חדש וישן אבל בתר הכי תני כל המנחות באות מארץ ומחוצה לארץ ומן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ וכולן אין באין אלא מן המובחר שנאמר (דברים יב) וכל מבחר נדריכם: עפריים. עיר היא בדברי הימים (ב' יג) וילכוד אביה את עפריים: מתני' דלא כי האי תנא. דאינן באין לאו לכתחילה משמע חוץ מהנך דתניא לא יביא ואם הביא כשר: והא כתיב חדשה. אלמא שנה לעכב ולכך לא משני הכא למצוה כדמשני גבי ראשית: